המאבק על פורים

הפסוקים הבאים הם מקור הבעיה. יש כאן תיאור תמציתי של ההתרחשויות, והוא כנראה שעורר התנגדות לחג כולו. וכך נאמר: "כי המן בן המדתא האגגי צורר כל היהודים חשב על היהודים לאבדם והפיל פור הוא הגורל להוּמם ולאבדם. ובבואה לפני המלך אמר: עם הספר ישוב מחשבתו הרעה על ראשו, ותלו אותו ואת בניו על העץ".

האם זהו תיאור מלא ואמין? מה פתאום החליט המן להרוג את היהודים? נכון, הוא היה צורר - אבל הייתה לו עילה ברורה: סירובו של מרדכי להשתחוות לו. למרדכי אומנם היו סיבות טובות לכך (לדברי חז"ל, על חזהו של המן הייתה תלויה עבודה זרה), אבל בשורה התחתונה - הוא זה שהכניס את העם היהודי לבוץ הזה.

והאם אסתר לבדה הצילה את העם? שוב: נכון שהיא הייתה בחזית, אבל מה עם כל יהודי שושן שצמו שלוש יממות רצופות? ומה עם התפילות של כל יהודי ממלכת פרס? ואיפה הקדוש ברוך הוא?

בקיצור: התיאור הזה הופך את פורים ל"חג מטעם" של מרדכי ואסתר. מצד אחד - נעלמת ממנו אחריותו של מרדכי לגזירה. מצד שני - כל הקרדיט על ההצלה ניתן לאסתר. וזה כנראה גרם לתסיסה והתנגדות.

פסוקים כ"ז-כ"ח של פרק ט' היו קרוב לוודאי הסיום המקורי של מגילת אסתר. הדבר ניכר הן מתוכנם והן מסגנונם החגיגי: "קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלווים עליהם ולא יעבור, להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה. והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, משפחה ומשפחה, מדינה מדינה ועיר ועיר, וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם".

מרדכי נכנס לתמונה רק בפסוק הבא, כאשר הוא מבקש לעשות שני מהלכים: להבטיח שהחג אכן יישמר לדורות, ולקבוע שבשושן הוא ייחגג בט"ו באדר. הוא עושה זאת באמצעי המופיע לכל אורך המגילה: "ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים אל כל היהודים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש הקרובים והרחוקים. לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר ואת יום חמישה עשר בו, בכל שנה ושנה. כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים".

אגב: נמצא מי שהעיר במילתא דבדיחותא, שבפסוק זה נעלמו המילים "יום טוב" אשר שימשו לציון החגיגות שתוארו קודם לכן. הסיבה - אמר - הייתה שהעשירים שמעו שעליהם לתת גם מתנות לאביונים (אשר נוספו כאן), ומיד נמחק מבחינתם היום-טוב...

נחזור לענייננו. מרדכי הוא היוזם את פורים, וכדאי לשים לב שהוא נזכר כאן בלי שום תואר - עובדה בעלת משמעות, כפי שנראה בהמשך. הוא מסביר שיש מקום לחגוג את הימים שהפכו מאבל ליום טוב, וכלל אינו מזכיר את חלקו שלו ואת חלקה של אסתר בהצלת העם. אלו הם פסוקים פשוטים וענייניים.

אלא שזה לא הלך בקלות. אומנם הפסוק הבא טוען: "וקיבל היהודים את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי עליהם" - "קיבל" בלשון יחיד, המורה על הסכמה כללית, כולם כאיש אחד. אך מיד נראה, שלא היה זה תיאור מדויק של המציאות.

והנה, פתאום יש למגילה תוספת: "ותכתוב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תוקף, לקיים את איגרת הפורים הזאת השנית". אם ימי הפורים נזכרים ונעשים בכל מקום ובכל זמן, אם היהודים קיבלו אותם על עצמם לדורות - מדוע צריך לכתוב איגרת נוספת? והבה נשים לב גם לדיוק לשוני: "ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי היהודי" - כאשר הפועל הוא ביחיד והנושא הוא ברבים, האדם הראשון הוא העיקר. אסתר נכנסת לתמונה, היא החותמת הראשית (ואולי הבלעדית) על מגילת פורים השנייה, והיא מדגישה את היותה מלכה.

המגילה מתארת את האיגרת השנייה במילים "דברי שלום ואמת". מדוע יש לציין זאת? וכי חשדנו במרדכי ואסתר שכתבו דברי ריב ושקר? אין זאת אלא שהיו מי שאכן התייחסו בצורה הזו לאיגרת הפורים הראשונה, ולכן נאלצו מרדכי ואסתר להדגיש את ההיפך באיגרת השנייה. וזה מה שנאמר בה: "לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם, כאשר קיים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה וכאשר קיימו על נפשם ועל זרעם, דברי הצומות וזעקתם".

נכון - אומרים מרדכי ואסתר - אנחנו עשינו את העבודה, אבל זה לא היה בשבילנו. עשינו את זה למען עם ישראל כולו, למענכם ולמען ילדיכם. ויש גם הכרה בכך שהם לא היו לבד במאבק: "דברי הצומות וזעקתם" - של היהודים כולם.

חשוב גם השימוש בתואר "מרדכי היהודי". זוהי הדגשה, שכפי שנראה מיד חוזרת ביתר שאת בפסוק האחרון של המגילה, של הכפילות בה נתון מרדכי: יהודי - ומשנה למלך. כאן הוא רוצה להדגיש, שפנייתו אינה מכוח מעמדו הממלכתי אלא מכוח היותו אחד מן העם וממנהיגיו (חז"ל אומרים שמרדכי היה חבר בסנהדרין). אסתר היא הפונה מכוח היותה מלכה; מרדכי - מכוח היותו יהודי. זהו מעין משחק של "שוטר טוב ושוטר רע".

אבל הסיום של המגילה מגלה, שמרדכי נאלץ להשתמש גם הוא במעמדו בחצר אחשורוש. הפסוק האחרון שלה אומר: "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו". גם יהודי - וגם משנה למלך אחשורוש. אל תשכחו זאת, כאילו רומז מרדכי בבואו לחתום את המגילה. הוא אומנם מדגיש את מעמדו בקרב עמו ואת היותו מליץ יושר בעבורם, אך עובדת היותו המשנה למלך כבר אינה מרחפת ברקע אלא מוצגת בגלוי על השולחן.

באיגרת השנייה משלבים מרדכי ואסתר את מעמדם בחצר המלך עם היותם מגיני העם היהודי. הם אינם נסוגים מהתיאור של עצמם כדמויות המרכזיות בהצלה - מה שנכון לכשעצמו - אך מוסיפים גם את כוחם של ההמונים שעמדו מאחוריהם. רק אחרי האיגרת הזאת, מתקבל פורים לדורות.