השופטים בתיק רומן זדורוב בבית המשפט המחוזי בנצרת כשלו ביחסם כלפי ד"ר מאיה פורמן-רזניק, שהעידה מטעם ההגנה בדיון הנוסף בתיק. כך קובע (יום א', 22.3.15) נציב תלונות הציבור על שופטים,
אליעזר ריבלין.
פורמן-רזניק העידה בנוגע לטיב הלהב בו נרצחה תאיר ראדה, בית המשפט דחה את עמדתה ושב והרשיע את זדורוב ברצח. בדין ישבו הנשיא דאז, יצחק כהן, והשופטים בני ארבל ואסתר הלמן. עדותה של פורמן-רזניק עוררה פרשיית-משנה, לאחר שהמדינה נתלתה בביקורתם של השופטים כדי למנוע ממנה מינוי לתפקיד מנהלת המחלקה המשפטית במכון לרפואה משפטית - מינוי שנכפה על המדינה מאוחר יותר בידי בית הדין לעבודה.
פורמן-רזניק טענה בתלונתה, כי השופטים התבטאו כלפיה בדיון בצורה חריגה ומעליבה, אפשרו לנציגי המדינה חקירה נגדית אגרסיבית וארוכה, ובפסק הדין נכללו הערות פוגעניות כלפיה. לדבריה, היא הרגישה במהלך עדותה כאילו הפכה ל"נאשמת", שלושת השופטים הרימו את קולם עליה, נזפו בה ולא אפשרו לה לסיים את תשובותיה, ואילו קריאות ביניים שלהם לעברה לא נרשמו בפרוטוקול.
בפסק הדין אמרו השופטים, בין היתר, כי הם נותנים לפורמן-רזניק ליהנות מן הספק - מינוח השמור לנאשמים. הם כינו אותה "מהוססת, לא אמינה ומתפתלת", אמרו ש"לא התאמצה ולו במעט להשיג מוצגים", נקטה ב"גישה רשלנית", "איננה אוביקטיבית", אמרו שבעדותה היו "בקיעים רבים מספור" ועוד. לדבריה, השופטים כינו אותה "גברת" במקום להשתמש בתוארה המקצועי, כפי שנהגו כלפי עדים מומחים אחרים. לבסוף טענה פורמן-רזניק, כי השופטים קיבלו חקירה נגדית שהשחירה אותה על סמך חוות דעת קודמות, וזאת בלא שקראו אותן.
כהן, ארבל והלמן טענו בתגובתם, כי מילאו את חובתם לתת פסק דין מנומק ולהכריע בנוגע לחוות דעתה של פורמן-רזניק, ולא הייתה להם כוונה לפגוע בה.
ריבלין קובע, כי אין לו תשתית עובדתית לקבוע האם השופטים אכן התבטאו בדיון כפי שטוענת פורמן-רזניק, "אולם ניכרת תחושת הפגיעה והעוול שחשה המתלוננת במהלך הדיון". הוא מדגיש: "יש לשמור על כבודו ומעמדו של העד [המומחה]. אין להלום מצב בו מומחה חש כי הפך ל'מעין נאשם'. שומה אפוא על היושבים בדין, לא כל שכן בתיקים טעונים ורגישים, להפגין איפוק וסובלנות יתר ואף להעיר לבאי-כוח הצדדים להקפיד בשמירת כבודם של המומחים. בכל אלה, להתרשמותנו, לא נהג כראוי הרכב השופטים".
בנוגע לפסק הדין אומר ריבלין: "ענייננו בשאלה אם הביקורת שהוטחה בו במתלוננת הייתה רלוונטית, מידתית ובלתי פוגענית יתר על המידה. לשון אחר - האם חרג בית המשפט בפסק דינו מן הראוי, שכן אף במסגרת העצמאות השיפוטית אין ליתן חרות לבית המשפט להתבטא בלא רסן". ריבלין מזכיר, כי כל התבטאות של בית המשפט עלולה לפגוע בצורה משמעותית במומחה, ולצד זאת - חובתו לקבוע עמדה בנוגע לעדות.
במקרה הנדון, מסכם ריבלין, התבטאויותיהם של כהן, ארבל והלמן לא היו חריגה אסורה מן המקובל. לעומת זאת, היה מקום לפגם בכך שהם התייחסו אליה כ"גברת" במקום בתוארה האקדמי. כך גם לגבי מחדלם "להפגין איפוק, סבלנות וסובלנות כלפי העדה ומחדלם להעמיד את באי-כוח הצדדים על החובה להקפיד בשמירת כבודם של מומחים המוזמנים להעיד בבית המשפט. במובנים אלה נמצאה התלונה מוצדקת".
