למרות הגישה המקלה של בתי המשפט בנוגע לפיצויים למפוני ההינתקות, אין לאפשר להם להגיש תביעות בשיהוי ניכר ובניגוד לעקרון סופיות הדיון. כך קובעת (יום ג', 24.3.15) נשיאת בית המשפט העליון,
מרים נאור.
בית המשפט המחוזי בירושלים הורה לוועדת הפיצויים לקבוע את הסכום שישולם למיכאל ורבקה גולדשמיט, שהיו בעלי עסק לגידול בצלים במושב גני-טל. בני הזוג כבר קיבלו 1.5 מיליון שקל בעקבות ההינתקות, ובאוגוסט 2010 - שנתיים לאחר ההחלטה הראשונה בעניינם - ביקשו פיצוי נוסף, על אובדן רווחים בשנים 2007-2006. הוועדה דחתה את הבקשה, המחוזי כאמור קיבל אותה, אך בית המשפט העליון קיבל את ערעורה של הוועדה.
לדברי נאור, די בשיהוי הניכר בו פעלו גולדשמיט כדי להצדיק את דחיית תביעתם, משום שהם לא הצדיקו טעמים מיוחדים המצדיקים אותה. נאור דוחה את פרשנותם של גולדשמידט, לפיה פסק דין קודם של בית המשפט העליון "הרחיב לאין שיעור" את סמכותה של הוועדה ואפשר לה לחרוג "מהנחיות הזכאות הנוקשות" בנוגע לתשלום הפיצויים. לדברי נאור, "אין להלום פרשנות שלפיה יש בו כדי לאפשר פתיחה מחדש של פסקי דין חלוטים, באופן הנוגד לעקרון סופיות הדיון".
נאור מוסיפה: "לשיטת המשיבים, למעשה, בנושא ההינתקות ניתן
לעתור ללא כל מגבלת זמן ולבקש לשנות החלטות שניתנו בעבר שלא הועמדו לביקורת שיפוטית. לשיטתי ניתן היה לעצור כאן ולקבל מטעם זה את ערעורה של המערערת". עוד אומרת נאור, כי גם לגופם של דברים יש לקבל את ערעורה של הוועדה, שכן גולדשמיט ביקשו וקיבלו פיצוי לפי מסלול שוויו של העסק - ולכן אינם יכולים לתבוע פיצוי על אובדן רווחים, ובמיוחד כאשר מדובר בצפי בלתי מבוסס לרווחים.
השופטים
יצחק עמית ו
אורי שהם הסכימו עם נאור, שהעירה שרק לפנים משורת הדין אין היא מחייבת את גולדשמיט בהוצאות. את הוועדה ייצגו עוה"ד רן רוזנברג ותדמור עציון, ואת גולדשמיט - עוה"ד זיו סימון ואילון עישר.
