למה בעצם, למה אין להם התייחסות ובמה כפי שהם ראויים וכחלק מהחברה, הבעיה מתחילה דווקא בשיווק, אם ניתן לכנות את זה כך, של נציבות שוויון לאנשים עם מוגבלות ובמייצגים של ציבור זה. קולם לא נשמע, מספיק, בשטח.
במשרד התחבורה, היקצו לקידום הנגישות בתחבורה הציבורית, תקציב שיתופעל יחד עם עמותת "נא לגעת" ביפו. הטעות מתחילה קודם כל במקום שבו קוראים לאנשים "מוגבלים" במקום "אנשים עם מוגבלות".
היום, עו"ד
איריס ברקת מקדמת את נושא הנגישות במגזר הפרטי. היא מנצלת את המומחיות שלה בתחום הנגישות לעבודה עם עמותות אשר משקיעות כספים ומשאבים בהתאמת התחבורה הציבורית לאנשים עם מוגבלויות. לדוגמה ברקת מביאה את הצורך בהנגשת התחנות המיועדות להסעה באוטובוסים לאנשים עם מוגבלויות.
בחלק מהתחנות בישראל קיימות מערכות שמכריזות בקול על הגעת האוטובוס, במטרה לעזור לעיוורים לדעת שהאוטובוס הגיע, אך מה קורה עם החירשים?
ברקת מסבירה כי מרבית האוטובוסים במדינה עדיין לא מותאמים להעלאת נוסעים נכים. לא בכל מקום אדם עם כיסא גלגלים יכול לעלות על אוטובוס. המצב הזה הוא חמור מאוד ועל הממשלה הבאה לטפל בכך בדחיפות.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
