53 תיקים של יהודים שנחשדו בשיתוף פעולה עם הנאצים ולא הועמדו לדין מצויים בארכיון המדינה ונפתחו לעיון בעקבות פניית News1. עיקרי התיעוד המצוי בהם מתפרסם כאן לראשונה (יום ה', 16.4.15).

עצם קיומם של התיקים נחשף בידי פרופ' חנה יבלונקה במאמר שפרסמה ברבעון "קתדרה" בשנת 1993, אלא שבסמוך לפרסום מאמרה בנושא - החליטה משטרת ישראל לסגור את התיקים למשך 70 שנה מאז נוצרו. רק כעת, לאור בקשת News1, הותר הפרסום של 53 מתוכם (לא כולל תיקים בהם היה מעורב השב"כ ותוך איסור על פרסום שמות החשודים).

החקירות נערכו ברובן בשנים 1951-1950, כאשר האווירה הציבורית בישראל הייתה בעיקרה: קורבנות השואה הלכו כצאן לטבח ויש לגנותם על כך; קיים חשד שמי ששרד ניצל משום ששיתף פעולה עם הנאצים; מי שמילאו תפקידים בהוראת הגרמנים, חייבים להוכיח שלא בגדו באחיהם.

למרות כל אלו, המאפיין הבולט ביותר של התיקים הוא הרצינות והמקצועיות בהן התייחסו אליהם השוטרים והפרקליטים. אין זה דבר של מה בכך, ודאי שנים כה מועטות לאחר השואה ועל-רקע אותה אווירה. למרות המשקל הרגשי הכבד מנשוא, למרות העדויות שבחלקן היו קורעות לב, למרות העובדה שבין החוקרים היו מי שאיבדו קרובים בשואה - למרות כל אלו, הנימה בתיקים כולם היא עניינית, אפילו יבשה.


שמו בצד את רגשותיהם


רק בשמונה מהמקרים תועדו מעצרים, מה שמלמד שכבר בשלב החקירה הגיעה המשטרה למסקנה שאין ממש בחשדות. 25 מבין התיקים נסגרו בעילה של העדר אשמה. תשעה נסגרו בשל חוסר ראיות, ושבעה נוספים - בנימוק של חוסר עניין לציבור (בעיקר כאשר מדובר היה באירועים מינוריים ובודדים). בעוד שמונה מקרים העלתה החקירה שהחשוד איננו בארץ, ובשלושת התיקים הנותרים לא נשתמרה סיבת סגירתם.

ודאי שאין בכך כדי ללמד על אדישות, שהרי לא יעלה על הדעת שמישהו בישראל של 1951-1950 היה אדיש לאירועי השואה, קל וחומר - בעלי תפקידים ברשויות אכיפת החוק המופקדים על ביצועו של החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. המסקנה היא, שכל המעורבים בנושא הצליחו לשים בצד את רגשותיהם ולפעול כמצופה מאנשי מקצוע אוביקטיביים, שתפקידם הוא להגיע לחקר האמת.

עוד בולטת העובדה, שאין בתיקים אפילו רישום אחד המתעד סירוב של ניצול להעיד. מאות ניצולים מכל רחבי אירופה מסרו עדויות; חלקם היו המתלוננים, רובם היו עדים שאותרו בדרך כלל בהפניה של עד מפי עד. מאחר שמדובר בקבוצה גדולה ומגוונת של ניצולים, הרי שהמדגם הקיים בתיקי החקירה מצריך לכל הפחות מחשבה נוספת בשאלת "השתיקה הגדולה" של הניצולים ומידת הכוללנות שבה ניתן לתאר אותה.


נכונות התחלתית להאמין למתלוננים

ברוב המקרים זוהו החשודים בדרך מקרה: באונייה בה עלו ארצה, במחנה העולים, במקומות מגוריהם, אפילו ברחוב. בחלק מן המקרים מדובר היה בטעויות, ובחלק - בעלילות שלעיתים נבעו מנסיונות סחיטה. המגוון של דרכי האיתור מלמד אף הוא רבות על האווירה הציבורית, על החשדנות וגם על נכונותה ההתחלתית של המשטרה להאמין למתלוננים.
התלונות נחקרו ברצינות רבה, לפעמים לאורך תקופה ממושכת ותוך איתור של עדים נוספים, כולל בחו"ל - משימה לא פשוטה בתנאי התחבורה והתקשורת של ראשית שנות ה-50. בחלק מן המקרים נרשמו עשרות עמודים של עדויות, ולחלקן יש חשיבות רבה בחקר השואה. הנה שתי דוגמאות המייצגות את אותה רצינות.

התיק המקיף ביותר נגע ל-ס"ו, מי שזוהתה כקאפו באושוויץ וזקנת בלוק במחנה פלאשוב. החקירה נוהלה בקצב מהיר להפליא, ובתוך שלושה חודשים (פברואר-מאי 1951) נגבו 15 עדויות בנוסף לזו של ס"ו, ואף נערכו שני מסדרי זיהוי תמונות. העדויות משתרעות על פני כ-60 עמודים ומתמקדות כראוי בשאלות החשובות: האם ס"ו אכן ביצעה את מעשי האכזריות שיוחסו לה. התיק נסגר מחוסר הוכחות.

מ"ט נחשד כמי שמסר יהודים לשלטון עוין בעת ששימש כראש הקהילה בגטו שרגורוד. 12 עדים העידו נגדו, הוא עצמו נחקר פעמיים והמשטרה גבתה עדויות מ-12 איש אחרים שהעידו לטובתו; מ"ט גם מסר למשטרה 27 עדויות על פועלו וספר על יהודי טרנסניסטריה. התיק נגדו נסגר מהעדר אשמה, במכתב יוצא דופן של מי שהייתה אז סגנית פרקליט המדינה, מרים בן-פורת, המובא כאן במסגרת.

השוטרים והפרקליטים נמנעו לחלוטין מהשיפוט הערכי כלפי הניצולים, שכאמור רווח בישראל באותה עת. הם לא שאלו "מדוע לא ברחת" או "למה לא התנגדת"; שאלותיהם התמקדו במקרים שלפניהם, בחשדות הספציפיים ובאירועים הצריכים לעניין. עובדה זו עשויה ללמד על פן נוסף ולא ידוע ביחסה של החברה הישראלית לשואה ולניצולים בשנותיה הראשונות של המדינה, אשר יש מקום להעמיק חקר בו. התרשומות גם לא מתעדות סערת רגשות או התפרצויות של העדים, התנהגויות שהיו יכולות להיות רלוונטיות בהערכת אמינותם של העדים ומשקלן של העדויות. כל אלו מהווים תעודה של כבוד לשוטרים, לפרקליטים ולניצולים.