חברת הביטוח הראל חייבת לפצות את בעלי אולם ורסאי על נזקיהם באסון שהתרחש באולם במאי 2001. כך קובע (10.5.15) שופט בית המשפט המחוזי בירושלים,
משה סובל. מדובר בתביעה בסך 7.5 מיליון שקל בערכי 2004.
הראל באה במקומה של חברת סהר-ציון, אשר ביטחה את האולם. הראל טענה, כי קריסת הרצפה אינה מכוסה בפוליסה, אך סובל דחה את גישתה. בשלב הבא ידון סובל בשאלת גובה הנזק ובהודעות צד ג' ששלחה הראל לכ-20 איש שלטענתה נושאים באחריות לאסון.
תחילה דן סובל בשאלה, האם האסון היה "אירוע תאונתי ובלתי צפוי". הראל טענה שהתשובה שלילית, באומרה שהאסון התרחש בשל בניית הרצפה בשיטת פל-קל ולא בשל אירוע נקודתי. סובל קובע, כי האסון התרחש בשל שילוב של הפל-קל עם 400-300 רוקדים שהפעילו לחץ כבד על הרצפה. הוא מציין, כי הצדדים הסכימו ששני אלו גרמו לאסון וכך גם נקבע בהליכים קודמים, בלא שנפסק שלצורת הבנייה הייתה אחריות רבה יותר. האסון לא היה מתרחש אלמלא הפל-קל, אומר סובל, אך אין לומר שזו הייתה הסיבה היחידה.
את רוב פסק הדין מקדיש סובל לשאלה, האם האירוע מהווה "התפוצצות" המכוסה בפוליסה, שכן היא לא כיסתה במישרין את קריסת המבנה. לאחר דיון לשוני ארוך, כולל דוגמאות מהתנ"ך, שירת ימי הביניים והספרות העברית החדשה, מגיע סובל למסקנה, כי המילה "התפוצצות" משמעותה "התפרדות לרסיסים" - גם אם לא נשמע קול נפץ וגם אם הסיבה לכך לא הייתה פצצה או בלון גז (למשל).
סובל אומר כי אכן פירוש זה אינו המקובל בעברית המודרנית למילה "התפוצצות". אולם מאחר שההגדרות בפוליסה נוסחו בצורה עמומה, יש מקום להרחיב אותן כך שיחולו גם על הפירוש הפחות-מקובל של המילה. נימוק נוסף להחלטה הוא שדוד פריג', סוכן הביטוח של סהר-ציון, יצר אצל בעלי האולם את הרושם שהם מבוטחים מפני כל סיכון סביר (בין היתר משום שהפוליסה כללה כיסוי גם לסיכון של הצפת ים - שהוא כמובן בלתי אפשרי בירושלים). בעלי האולם יוצגו בידי עו"ד טל שליט, והראל - בידי עו"ד אילנה יוסף.
