שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב,
יהודה פרגו, דחה (10.6.15) תביעה בסך 190 מיליון שקל שהגישו חברות שהיו בבעלות הסתדרות העובדים הלאומית נגד בכיריה לשעבר, ובראשם
אברהם הירשזון ומיכאל צולר. פרגו קובע, כי כל פעולותיהם של הנתבעים היו לטובת הקרן, נעשו כחוק ולוו בפיקוח צמוד של משרד האוצר.
התביעה התבססה במידה רבה על חוות דעת של פרופ'
ירון זליכה ורו"ח ראובן סוירי, אותן דוחה פרגו. הוא אומר, כי חוות דעת אלו נכתבו בלא לקבל את תגובת הנתבעים, וכי הן מתעלמות מהעובדה שמסמכים רבים של קרן הפנסיה של הסתדרות העובדים הלאומית (כיום -
פסגות פנסיה, אחת התובעות) נלקחו בידי משרד האוצר כאשר מונה לה מנהל מורשה. אין ספק שהיו מסמכים כאלו, אומר פרגו, ולכן אין ספק שההחלטות בקרן התקבלו בהליך מסודר ותקין.
פרגו אומר כי אין זה מקובל עליו להגיע למסקנות מרחיקות לכת מבלי לדבר עם נושאי המשרה בקרן ועם הרפרנטים במשרד האוצר שליוו אותה, ולא ניתן להכין חוות דעת כאלו בהתבסס על מסמכים בלבד. פרגו העדיף את חוות דעתם של המומחים מטעם הנתבעים, ובהם פרופ' יורם עדן והמפקח לשעבר על הביטוח, מאיר שביט.
"קשה לי להאמין וגם לקבל, שאם דבר מה היה בלתי תקין בהתנהלות הקרן ונושאי המשרה בשנים הרלוונטיות - 1997 ואילך - לא היה משרד האוצר מעיר על כך בזמן אמת והיה 'מתעורר' רק בשנת 2006", מוסיף פרגו. הוא גם שואל רטורית, כיצד הייתה קרן הע"ל היחידה מבין הקרנות הדומות לה שהייתה מאוזנת אקטוארית ולא היה צורך להלאים אותה, אם ניהולה היה כה כושל כפי שנטען בתביעה. הוא משאיר בסימן שאלה את האפשרות שהתביעה היא תוצאה של מאבק פוליטי, או של רצון האוצר להפקיע את הקרן מידי הע"ל.
המרכיב העיקרי בתביעה היה דרישה לשיפוי הקרן על שיפוץ מלון הוד המדבר בים המלח, שהיה שייך לה באותה עת (וכיום בבעלות ארקיע), בסכום ריאלי של 163 מיליון שקל. פרגו קובע, כי השיפוץ היה חיוני כדי לעמוד בתחרות עם מלונות דומים, ההשקעה בו נעשתה לטובת עמיתי הקרן וההחלטות עליו התקבלו בצורה סדורה ושקופה. הוא דוחה את עמדתו של זליכה, לפיה במצבו של המלון היה מוטב להע"ל להשליך את המפתחות, שכן ברור היה מלכתחילה שמדובר בהשקעה ארוכת טווח. אם פסגות לא הייתה ממהרת למכור את המלון לארקיע, מעיר פרגו, השקעה זו הייתה מוכיחה את עצמה.
פרגו ממשיך ודוחה את הטענות בדבר הקמת חברת הע"ל תשורה, אשר העניקה שירותי ניהול חיצוניים לקרן ונוהלה בידי צולר. הקמתה של החברה, הוא קובע, שירתה את עמיתי הקרן, ונעשתה על-פי המתווה שדרש משרד האוצר. עלויות הניהול באמצעותה היו נמוכות מהמקובל, ובמקביל היא יצרה נכס נוסף תמורתו שילמה פסגות סכום חריג של 107 מיליון שקל כאשר רכשה את הקרן.
לאור זאת קובע פרגו, כי לא נפל כל פגם בהתקשרות עם חברת פושקין שבבעלות צולר לצורך ניהולה של הע"ל תשורה - התקשרות שהיוותה מרכיב נוסף בתביעה, בסך 11.5 מיליון שקל. כמו-כן, לא היה כל פגם בהחלטה להעניק לצולר בונוס בסך 8 מיליון שקל בגין פעילותו בהע"ל תשורה, שגם השבתו נדרשה במסגרת התביעה.
לסיכום אומר פרגו: "לא נמצא פגם בהתנהלותם האישית של מי מנושאי המשרה. החלטותיהם התקבלו במסגרת סמכויותיהם. התנהלותם הייתה למען ולטובת עמיתי הקרן. החלטותיהם והתנהלותם התקינה תרמו לכך שהקרן הייתה קרן מאוזנת אקטוארית, זאת להבדיל מהקרנות האחרות הדומות לה, אשר נקלעו לגרעונות כלכליים לא מבוטלים, שחייבו את הלאמתן והזרמת כספים אליהן בהיקף גדול על-ידי האוצר, על-מנת שתוכלנה לעמוד בהתחייבויות לעמיתי אותן קרנות".
בין הנתבעים האחרים היו מנכ"ל הוד המדבר לשעבר, יהודה זיכרמן; מנכ"ל קרן הע"ל לשעבר, ציון כהן; איתן רוזנמן, שהיה יו"ר ועדת הביקורת; וליאורה כחלון, רעייתו של השר
משה כחלון, שהייתה יו"ר ועדת ההשקעות. את התובעות ייצג עו"ד ארנון שגב, ואת הנתבעים - עוה"ד בועז בן-צור, רם דקל, הילה אהרוני, לירן בר-שלום,
נדב ויסמן, אלעד פלג ו
עודד גזית.
