מחלוקת בעליון על מעמדו של "עותר צרכני"

מחלוקת בין שופטי בית המשפט העליון בשאלת זכות העמידה של עותר צרכני. המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין תומך בה, השופטת ענת ברון מסתייגת והשופט נעם סולברג נוקט עמדת ביניים.

חילוקי הדעות באים לידי ביטוי בהחלטתו של בג"ץ (יום ב', 27.7.15) לדחות את עתירתו של עו"ד אלעד פרסקי, שביקש לחייב את הממונה על ההגבלים לקבוע שההסדרים הישנים בין חברות הדלק הוותיקות לבין בעלי תחנות התדלוק הם הסדרים כובלים. פרסקי טען שיש לו זכות עמידה כבעלי רכב, המושפע במישרין - דרך מחירי הבנזין - מן היחסים בין החברות לתחנות.


רובינשטיין: האינטרס הוא של הצרכן


רובינשטיין מצטרף תחילה באופן עקרוני לדבריו של השופט מישאל חשין על הרחבת זכות העמידה: "הרחבנו את זכות העמידה ונוכל לבור את הבר מן התבן; לו הצרנו אותה כי אז אפשר היינו מוצאים עצמנו חסרי אונים בעתירות ראויות". הוא מוסיף בנוגע לעתירות צרכניות:

"דעת לנבון נקל כי בעתירות שעניינן התחרות במשק, האינטרס בהגשת עתירה יהא בראש וראשונה של הצרכן. בתחום זה, בשונה
מתחומים רבים אחרים, שבו יקשה להצביע על נזק ישיר, ועסקינן בנזק שאינו קונקרטי שקשה לאמדו, אין בנמצא תמריץ להגשת עתירה (במובחן למשל מתחום התובענות הייצוגיות), וקשה להלום חסימת 'עותרים צרכניים' מכניסה בשערי בית המשפט, מבלי שייבחנו הטענות לגופן. על כן אין דופי בעצם העתירה".


סולברג: אין לקבוע כלל נוקשה


סולברג מסכים עם רובינשטיין, שאין לסגור את שערי בג"ץ בפני עותר צרכני. "כך מתבקש לא רק מעובדת היותו של הצרכן נהנה מפירות העתירה, אלא מכך שהצרכן הוא גורם מסייע למאמציה של הרשות לקידום התחרות בשווקים. בתחום ההגבלים העסקיים
נודעת חשיבות מיוחדת להתנהלותו האקטיבית של היחיד, לשם השאת האכיפה. רשויות ההגבלים העסקיים בארץ ובחו"ל רואות לעודד מעורבות זו ולהסתייע בה בדרכים שונות", הוא אומר.

סולברג מוסיף: "יציאת היחיד נגד מדיניות הרשות בדרך של עתירה מהווה תוצר וביטוי אחד, לא בהכרח שלילי, של טיפוח אקלים רצוי של מודעות ומעורבות ציבורית. תרומה של עתירה שעניינה מדיניות, ככל שנמצא בה ממש, עשויה לעלות על זו הטמונה בייזום אכיפה פרטית בתיק נקודתי".

ואולם, סולברג ממשיך: "מובן עם זאת, הצורך לסייג ולהגביל. בהקשר לכך עולה השאלה מהו הרף שאותו יש להציב: האם כתנאי לעתירה נגד מדיניות הממונה, על עותר להציע מתווה חלופי מובנה, ואף לגבותו בחוות דעת מקצועית-כלכלית סדורה? סבורני כי אין לקבוע כלל נוקשה. לגישתי, אין להציב רף אשר יהווה חסם להעלאת טענות ראויות, אלא הדבר תלוי נסיבות... אין לאפשר הפרזה בהגשת עתירות מעין אלה, אשר תביא להסטה מעבר למידה של משאבי הרשות להתמודדות עימן. אין לשחוק את מעמדה של הרשות כגורם המקצועי בתחום, מעמד לו נודעת חשיבות בפעילותה אל מול גורמים אחרים ברשות המבצעת".


ברון: לבור את הבר מן התבן


כאמור, עמדתה של ברון מסויגת: "בית המשפט הוא שנדרש אפוא לבור את הבר מן התבן: לאתר את אותן עתירות שהן ראויות ודורשות התייחסות, ולדחות את עתירות הסרק שהוגשו על-ידי מי שהוא 'טרדן-לתיאבון, שאין עתירתו אלא לטורח על הציבור',
כלשונו הציורית של השופט חשין".

ברון ממשיכה בנוגע לעתירתו של פרסקי: "הפיתוי לראות בעתירה דנן ככזו שיש בה משום תועלת ציבורית הוא רב. ואולם לאחר
שפורטים את טיעוניו של העותר לפרוטות, מתברר כי אין בעתירתו דבר מלבד ניסיון לכפות על הממונה על הגבלים עסקיים לפעול בשוק הדלק כראות עיניו של העותר ולפי הבנתו המקצועית הנטענת... אינני סבורה אפוא כי ניתן לייחס תועלת כלשהי
לעתירה, במתכונתה - אף לא בעצם הגברת המודעות לנושא של תחרותיות בשוק הדלק. עם זאת, ובעיקר על-מנת שלא לפגוע בתמריציהם של עותרים אחרים לבוא בשערי בג"ץ, אסכים שלא לחייב את העותר בהוצאות".