חיים יבין: "האפליה כלפי המגזר הערבי זועקת"

הוא עולה לארץ עוד לפני קום המדינה ועוד לפני שהטלוויזיה בישראל הייתה בבטן אימה.

כל אחד מוכשר במשהו אך לעיתים התבנית לכישרונו עוד לא נוצרה. יבין לא חלם לעסוק בתקשורת וגם לא להיות מר טלוויזיה, הרי הטלוויזיה עדיין לא הייתה, הוא לא עסק בתכנונים אלא יצא לחוות ולגלות מה תהיה הקריירה שלו בלימודים ובמעשים, לגילוי הוא הגיע אחרי שניסה את עניינו באוניברסיטה בתחומים רבים ואת כוחו בעבודה ברדיו כעצתם של חברים. "באתי לירושלים בחוסר כל והייתי צריך לעבוד כדי לפרנס את עצמי, באותו זמן כסטודנט עבדתי בכל עבודה שאפשר לחשוב עליה בכלל, בבניין, כחובש, במגן דויד ומורה, מסביב החברים אמרו לי שאני צריך ללכת לרדיו כי יש לי קול נהדר ואני התייחסתי בביטול כי הייתי מרוחק מעסקי הרדיו, יום אחד עבדתי במשמרת לילה במגן דויד, זה היה לילה סוער בו לא עצמתי עין , כשקמתי בבוקר אמרתי לעצמי, למה לא לנסות כי חיפשו קריינים, עברתי את המבחנים והתקבלתי להיות קריין, מהר מאוד מצאתי את דרכי לתוכניות הדוקומנטריות ברדיו".

בזמן זה יבין לא מוותר על הלימודים "התחלתי ללמוד וכסטודנט למדתי את האוניברסיטה לרוחב , קצת משפטים, קצת היסטוריה, ונחתתי בספרות . זה לא היה חלום אבל ניסיתי את כל השאר ואהבתי את הספרות, למדתי ספרות עברית ואנגלית, לא את כל התחומים בספרות אהבתי אבל את אלו שאהבתי אהבתי מאוד, לא הייתי חייב לסיים את התואר הראשון כי כבר בעת הלימודים עבדתי ועשיתי קריירה ככתב רדיו ויכולתי לגדר את עצמי בעבודה זו". בכל זאת יבין המשיך בלימודי ספרות לתואר ראשון וגם לתואר שני, אך אהבתו לטלוויזיה גברה.

"ברגע שגיליתי את הטלוויזיה זה היה הדבר הדומיננטי, קודם כל הטלוויזיה".

וכך האהבה לטלוויזיה החלה: "כאשר פרצה מלחמת ששת הימים הייתי כתב בחזית, כשחזרתי הכינו את הטלוויזיה ואני נכנסתי לטלוויזיה בכוונה לעשות סרטים ולעבוד בתפקידים אדמיניסטרטיביים, עד שיום אחד הלכתי במסדרון וביקשו ממני להיכנס לראות אודישנים שעשו שם".

הוא נכנס לאודישנים, ומאז הכל היסטוריה.

אני חושבת על לימודי הספרות, הסובייקטיבית והדמיונית, ועל אהבתו אליה, ועל התמכרותו למדיום החדשותי המציאותי והאובייקטיבי כל כך, שני תחומים אשר שונים במהותם, ואני שואלת את עצמי כיצד אהבה זו לשני התחומים משתלבת בו, אני שואלת את יבין מה הקשר בין התחומים ואיך הם מתכתבים בתוכו, או באים יחד לכדי ביטוי הוא משיב לי: "אין קשר, חוץ מדבר אחד או שניים, הפחות חשוב זה הדמיון והכושר לראייה ויזואלית של הדברים, הדבר החשוב ביותר הוא המילים וזה מה שמשותף למדיה ולאנשים היוצרים, יש את האמירה המפורסמת שתמונה אחת שווה אלף מילים כנגדה אני תמיד אומר שמילה אחת שווה אלף תמונות, אני רואה חשיבות אדירה למילים במשדר הטלוויזיוני, לא מספיק להראות תמונות אלא חשוב שיהיה מה לומר". ויש לו מה לומר, היום הוא משתמש במילים לכתיבת ספר אוטוביוגרפי.

למרות הדרת הממלכתיות והקונצנזוס הבטוחים שעטפו את יבין, הוא לא פחד לקרוע את האובייקטיביות הבלתי נמנעת שליוותה אותו במשך השנים ולהוכיח כי הוא לא היה רק נושא הדגל, שקורא את שבהתנוססותו עליו נכתב, אלא ששנים ארוכות התבשלו בתוכו דעותיו והוגשו לנו כתבשיל כשהיה מוכן לכך.

בתוכניותיו ארץ המתנחלים, ותעודה כחולה הוא מביע את דעותיו באופן שמשתמע באופן ברור רק לפן אחד, "צריך להבחין בין כמה תקופות בחיי, התקופה הראשונה בה עשיתי את הסדרות לערוץ אחד, סדרות אלו היו יותר ממסדיות ובתוך מסגרת החוקים והכללים של רשות השידור, אלו היו סרטים יותר אובייקטיבים, והתקופה השנייה שעסקתי בבעיית הפלשתינים כתוצאה מהאינתיפאדה בשנת אלפיים. "הסדרות העיקריות בתקופה השנייה היו "ארץ מתנחלים" ו"תעודה כחולה". אני שואלת אותו האם הצורך להביע את דעותיו מתבשל מהשנים ברשות השידור בהם הוא היה צריך לשמור על אובייקטיביות, והוא עונה לי "אין קשר, הסרטים הדוקומנטריים הם עולם בפני עצמו, זו אהבה אמיתית לסרטים האלו".

איני יודעת מי איש התקשורת שהיה מעז ליצור תוכניות טעונות ונדרשות כל כך ולהביע בהם דעה נחרצת וברורה כל כך, הרי תוכניות כאלו במדינה הן ממש הסתכנות ישירה, בזירת מלחמת רטוריקה והתלהטות נקודות רגישות על המפה.

אך כפי הנראה ההיסטוריה של יבין סיפקה בידו את הלגיטימציה, הקרדיט והחסות כבר סמכא, לצאת ללב הקשיים בישראל ולהאיר בהם מקומות שכבו ושחכנו היכן הנורה. "ארץ מתנחלים" הייתה בתוכי והגעתי למסקנה שהטרור וההתנחלויות הם מהעובדה שאין הסדר עם הפלשתינים, וזה מה שחשוב לעשות. הערבים זה סיפור שונה ומבחינות רבות יותר מסובך. ניגשתי לעשיית הסדרה "תעודה כחולה" כיהודי ציוני, באתי למרואיינים שלי ואמרתי להם, תראו אני בא מתוך אמפתיה, אני בא מתוך רצון לא לחזור עוד פעם לנוסחאות השגורות והשחוקות שיש תמיד בוויכוח מי התחיל וכל השאר, אני בא מתוך רצון כנה לתת לכם את הבמה, אמרתי זאת גם ליהודים וגם לערבים".

אני שואלת את יבין מה הוא עבר במהלך הסדרה, אם דעותיו השתנו או התחזקו והוא עונה שהציוניות שלו התחזקה. אני שואלת מדוע, והוא משיב "אפילו אם יהיה שקט מעזה ולא יהיו קסמים ופיגועים, הקיצוניים משני הצדדים, בעיקר מערביי ישראל לא מוכנים שזו תהיה מדינה יהודית, אלא שזו תהיה מדינת כל אזרחיה, ובמדינת כל אזרחיה אין עדיפות למדינה יהודית".

"צריך לחלק את המדינה, אין מנוס מזה", ממשיך יבין. "חיסול המדינה היהודית זוהי דאגה דיפלומטית ואין מה לגשת עם זה לשולחן, זהו קו אדום. טביעות הקיצוניים או אפילו חצי קיצוניים לויתור על האופי של המדינה היהודית זה איום קיומי למדינה ולכן נהייתי יותר ציוני". תובנות אלו אינן מונעות מבעדו להמשיך ולהתריע על שרוחש מתחת לפני השטח ואנו מתעלמים ממנו: "האם נוכל אי פעם להגיע לשתי מדינות לשתי עמים? עד שנגיע לזה יש מיליון דברים שצריך לתקן, למשל כשהולכים עכשיו לפטר ארבעים עובדים ערבים מהרכבת ובמקומם מכניסים משוחררים מהצבא. האפליה באבטלה במגזר הערבי זועקת, וגם הקיפוח בדיור, בקרקעות ובתכנון, וזה מה שרוחש מתחת לפני השטח, הערבי ניתפס תמיד כאויב פוטנציאלי ולכן פתחנו עליו באש באוקטובר אלפיים, המיגור והקיפוח וסיסמאות ליברמן שאנו משמיעים להם לא מקרבים את אלו שמוכנים לחיות במדינה יהודית אלא מרחיקים אותם, צריך לשים בפריזר את סוגית שאלת מדינת ישראל כמדינת כל אזרחיה או יהודית דמוקרטית ולתקן את הקיפוח, אני לא אומר שצריך להתעלם מבעית המקרו הגדולה כי היא כל הזמן רוחשת, אך צריך להתחיל לתקן".

אני שואלת אותו היכן הוא חש יותר מוגשם, האם בהגשת החדשות או בעשיית הסרטים, והוא משיב לי: "שני העולמות משתלבים לחלוטין, אי-אפשר כל כך להפריד, רוב הדברים שעשיתי נוגעים לענייני החדשות והאקטואליה, גם התיעוד הוא יותר על הדברים שמתרחשים בחדשות, אז זה משלים אחד את השני. כך יבין שילב בין החלקים בעולמו לכדי חיי הגשמה ולא וויתר על שום חלק, החדשות האוביקטיביות יחד עם הסרטים הסובייקטיביים והדברים שהוא אוהב לעשות בין לבין , הכדורגל , מוזיקה וספרים.

אם יש נושא שמעניין לשוחח עליו עם חיים יבין זה על התקשורת, נושא הנוגע בליבת השיח הציבורי, ואשר יש לו השפעות מרחיקות לכת עליו.

אני שואלת את יבין אם כאב התקשורת הישראלית הוא מרוצה מההתפתחויות התקשורת בארץ והוא משיב לי: "אין תשובה חד-משמעית".

אני קצת מאוכזבת אבל מודעת לכך שהעניין מורכב, אז אני שואלת אותו האם הוא בעד פריצות עומס המידע ומגוון האפשרויות לעשות זאת, והוא משיב: "אנחנו חיים בעידן של התפוצצות המדיום, האינפורמציה בבית ממוצע יכולה להגיע למאה ערוצים, דומה הדבר לסופר מרקט ואם נמשיך בדימוי הזה, אז כשנכנסים לסופר אפשר לבחור כל סוג של מזון, בריאותי או ג'אנק פוד, כך הכדור חוזר למגרשו של הצופה, אם הוא אחראי הוא יודע מה לבחור, הבעיה היא שהוא יכול לבחור או במבה שהיא לצורך העניין תוכניות ריאליטי כ'האח הגדול' ו'הישרדות', או ערוצי נישה וחדשות, גם בחדשות יש מבחר אדיר, כגשם גדול, והצופה צריך לעשות את הבחירה, הבעיה היא שגם אנשים שנחשבים בעיני עצמם אחראים ושייכים לאינטליגנציה, גם הם מתפתים לג'אנק, אני יודע שגם חברי הטובים ביותר בצמרת הספרות והפילוסופיה צופים באח הגדול או בהישרדות".

איך מפסיקים את כדור השלג הזה? איך עוצרים לפני שנצטרך להתרים כספים דרך הטלוויזיה לנפגעי הדעת מהטלוויזיה? האינסטינקט שלי מבקש יד מכוונת ומונעת, מישהו שיפקח על הקרקס הזה ויחזיר לבימה את האידיאלים של פעם, את הדרישה למידת מה של טלוויזיה חינוכית. אני שואלת את יבין מה הוא אומר על כך, הרי הוא וחבריו היו חלוצים בדורם, ואבני הבניין שלהם היו חדורי אידיאליזם לטלוויזיה חינוכית, והיום מחנכים ומאלפים אותנו לא להפסיק לצרוך את הבמבה שמפתים אותנו לבחור, והמוח של הדור מתעצב ביכולתו להכיל רק תכנים מסוג הבמבה. "בכל דבר רע יש גם טוב", אומר יבין , "המבחר כל כך גדול שאם רוצים אפשר לבחור באיכות", אבל מה, הבעיה שכבר לא מסוגלים לבחור באיכות, אפילו חבריו של חיים לא בוחרים באיכות אז איך נצפה שילדים, מתבגרים וצעירים שבקושי נחשפו דרך התקשורת לתכנים איכותיים יחפשו בכוחות עצמם ערוצי נישה איכותיים, אלו חלומות באספמיא הייתי אומרת, אבל נניח שנמשיך עם האופטימיות שאכן נוכל לבחור, נשאלת השאלה האם יוצרים בכלל איכות היום? ועל כך יבין משיב לי "יש פה עוד בעיה, ואני מזדהה לגמרה עם איגודי היוצרים והדרישה שלהם לבעלי ההון, כשהם אומרים שכל הכסף שלהם הולך לתוכניות הריאליטי ולא לדרמות מקור, למשל התקציב לפרק של המרוץ למיליון הוא שלוש מאות וחמישים אלף דולר, ולעונה חמישה מיליון דולר".

כל הכסף הזה נזרק לתוכניות הכלום כדי שיצפו בהם ולא יכנס למוח כלום, בעלי ההון ימשיכו לעשות כסף על גבי צפייתנו בכלום ואנו נמשיך להתלונן שבטלוויזיה אין כלום אבל נמשיך לצפות בה, כך שאלת האחריות הופכת מעניינת ביותר, האם מכור יכול לבחור לא להזריק כשהוא בקריז או לבחור להזריק מים במקום סמים? אלו אינן חדשות מרעישות, חכמים רבים דיברו על-כך אך דומה כי מחמת הסימום הזיכרון נמחק.

אז אני שואלת את יבין מה עושים? והוא עונה: "הבידור הוא החמצן של הטלוויזיה, גם אני אוהב תוכניות קלילות, אני אוהב ספורט, כדורגל", וזה נכון, כולנו צריכים מקום קליל לברוח אליו, אני שואלת את יבין אם האסקפיזם שלו הוא הכדורגל והוא משיב "אני אוהב כדורגל גם בלי אסקפיזם". וממשיך ונותן לי תקווה "אחרי זמן מה הריאליטי יהפוך למשעמם, יש תקווה שהז'נאר הזה אחר זמן מה יחלוף זמנו" אך בינתיים הוא מוסיף ואומר "גם בבידור הקל צריך לשים לב שיש רמות רדודות יותר ויש גבוהות יותר". שמחתי מאוד שהוא אמר זאת וחידד את הנקודה, שגם ב'מתחם הקלילות' נתונה לצופה אחריות ובחירה.

אני שואלת אותו איך המצב הדרדר ככה וממה זה מתחיל והוא מסביר לי "בעולם קפיטליסטי שבו יש תחרות חופשית, התחרות נוגעת גם למדיה, תחרות היא תחרות חופשית ובעולם של לפני שלושים שנה או חמישים שנה כשהמצאנו את הטלוויזיה הייתה תפיסה אידיאליסטית שהטלוויזיה הייתה לא רק מבדרת אלא גם מחנכת".

אני שואלת האם זה נעלם, "זה לא נעלם לגמרי, יש ערוצי נישה שנותנים את זה, אבל הם לא יכולים להתחרות בצורה יעילה בערוצים המסחריים" .

זו הנקודה. "האם הציבור אחראי ורוצה להשתלט על הגולם הזה, או שניתן לגולם הזה לעלות על יוצרו?".

ובינתיים, הגולם הזה עולה על יוצרו, הדברים מסתבכים כשהגולם (הטלוויזיה) משנה מהותה ואופיו גם מבחינה טכנולוגית: "היום יוצרים בטלוויזיה אפקטים אודיו ויזואליים ואופי התוכניות זהה לאופי הפרסומות, זה הקצב , המהירות, הכל קליפי , אי-אפשר ליצוק תוכן משמעותי כי זה נוגע יותר למה שמהותי למדיום". במצב זה הפתרון נראה לי רחוק מתמיד, ואני עושה ניסיון אחרון ושואלת, האם יש אפשרות שהחלוצים של היום ימנעו את הדבר הזה, שיהיה סינון מסוים ופיקוח? "לא יכול לקרות דבר כזה שיעצרו את התוכניות האלו, בגלל הכסף, הוא הפך להיות יסוד של הטלוויזיה, בכל העולם, העולם השתנה והוא הופך בידור קל והטלוויזיה היא הביטוי הכי פופולרי של זה" . ובכל זאת הוא טוען שזה נדרש שכן "כמו שלא יעלה על הדעת שלא יהיה פיקוח במערכת החינוך על שליחת הילדים לבית הספר, לא יעלה על הדעת שלא יהיה שום פיקוח על הטלוויזיה ושרק הכסף יקבע ואנשים יצפו במה שהם רוצים, כי כך ייווצר מצב של אנרכיה ונגיע במהירות למצב ששורר באיטליה שכל אחד יכול לשדר אלימות, פורנוגרפיה ועוד, צריכה להיות הכרה, תרבות ומטרות לאומיות". אך אז יבין ממשיך ואומר באותה נשימה "אני נגד סינון התכנים, נגד צנזורה ונגד המשטר ששרר הרבה שנים ברשות השידור, ועד אשר משגיח על כל מוצא פיך, במשך הרבה שנים הייתי קורבן של המדיניות הזו".

בהתחלה הייתי קצת מבולבלת אבל עכשיו אני מבינה, צריך פיקוח אך לא על כל מילה, ואכן החשיבות היא לעצור את הסלעים המדרדרות ולא את אבני החצץ. יש מקום לפיקוח על מגמות מסוימות, אך לא על כל פרט, הפתרון של יבין בתוך סבך האינטרסים, הטכנולוגיה והרצון הטוב הוא "רגולטור שיספק את התקציבים לתוכניות טובות, רציניות, איכותיות, דוקומנטריות וחדשות טובות, אז תהיה אפשרות להקטין את הנזק של התוכניות הנמוכות. זה לא שחור ולבן, יש מקום ומרחב לשינוי".