בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לפשעים חמורים, זיכה את יוסי בן-ברוך, אחד מעצורי הפרשה שכונתה 'מחתרת בת-עין', ש-3 מחבריה כבר הורשעו במשפט נפרד. בן-ברוך זוכה מכל האישומים נגדו, ובהם ניסיון רצח ועבירות גניבה ונשק.

בן-ברוך, תושב חוות מעון, נעצר לפני כשנה בחשד שהוא משתייך ל"מחתרת היהודית החדשה", שתיכננה לבצע פיגוע רב עצמה, שיגרום לנפגעים רבים בקרב האוכלוסיה הערבית בירושלים. על-פי האישום נגדו, בן-ברוך הציב עגלת תופת בכניסה לבית ספר לבנות, בסמוך לבית החולים מוקאסד במזרח ירושלים. עגלת התופת הכילה מטען חבלה, בלוני גז וסולר מעורב בדלק, ברגים ומנגנון השהייה שהיה מכוון לשעת בוקר סואנת.

בכתב האישום נטען, כי בן-ברוך "הגה את הרעיון לבצע פיגוע באמצעות עגלה נגררת, הציע את המקום לביצוע הפיגוע וערך, יחד עם אחרים, סיורים מקדימים במקום היעד. במסגרת פעולות ההכנה לפיגוע, הנאשם גנב מתושב ערבי עגלה נגררת, אשר לא התאימה לצורכי הקושרים, ובנוסף הוא גנב לשם כך, עגלה נגררת", ששימשה לבסוף כעגלת התופת.

העדות העיקרית של שלומי דביר בעייתית

מאחר ועדי התביעה המרכזיים היו שלומי דביר ועופר גמליאל, שהם למעשה שותפיו לעבירה לכאורה, נאלץ בית המשפט להמתין עד שהרכב אחר של המחוזי יסיים את משפטם, כדי שתתאפשר עדותם בתיק זה. "עקב כך", ציין ראש ההרכב, השופט יהונתן עדיאל, "התעכבה שמיעתו של המשפט הנוכחי עת ארוכה, כאשר הנאשם נתון כל אותה עת במעצר, תוצאה שיש להצטער עליה, במיוחד לאור זיכויו של הנאשם על-פי הכרעת דין זו".

בהחלטתם, קבעו השופטים עדיאל, יצחק ענבר וחנה בן-עמי, כי "לגרסה המפלילה [של שלומי דביר] אמנם נמצאו חיזוקים בעלי משקל ראייתי רב, שבהצטרפם להעדר מניע מוכח לטפול על הנאשם עלילת שווא, מקימים נגד הנאשם מסכת ראייתית מפלילה משמעותית. אלא, שגם באלה לא מצאנו ראיות שדי בהן כדי לכסות על הקשיים הראייתיים הנובעים מעדותו של שלומי ולהביא להרשעתו של הנאשם מעבר לספק סביר".

"ריבוי הגרסאות שמסר [שלומי דביר], לא רק בעדותו בפנינו ובמשפטו הוא, אלא גם בחקירותיו בשב"כ, מקשה מאוד לבור מתוכן את הגרסה האמינה, אם קיימת כזאת".

"עדותו של שלומי [דביר] נמצאה בעייתית במיוחד, בנושא גניבת העגלה. בעניין אספקת לבני החבלה היא לקתה, כבר בשלב החקירות בשב"כ בכפל גרסאות סותרות, שההכרעה ביניהן אינה חד-משמעית. היא היתה כרוכה בסימני שאלה, גם אם לא מהותיים, אף בנושאים אחרים, והיתה עקבית ונקייה מסתירות, רק בנושא הרכבת המטען והבאתו לשלומי".

ואולם, לעדותו של דביר היו גם ראיות מחזקות, בהן שתיקתו של הנאשם והקלטות סמויות בין דביר ובן-ברוך ובין דביר לירדן מורג. השופטים ציינו, כי "מדובר בראיות מחזקות בעלות משקל משמעותי. עם זאת, אנו סבורים שאין לראות בהן ראיות ניצחות, והן עשויות להתיישב גם עם חפותו של הנאשם".

"בבוקר האירוע, אתי דביר [אשתו של שלומי; נ.ש.] התקשרה לכל מי שהיה קשור, לשיטתה של התביעה, להתארגנות. מכאן מבקשת התביעה ללמוד, שכל מי שאתי דביר התקשרה אליו קשור להתארגנות, או למצער, שבן-ברוך, אליו אתי דביר לא היתה נוהגת להתקשר כעניין שבשגרה, שותף לקשר". ואולם, מסייגים השופטים, "מקובל עלינו שפלט שיחות זה הוא ראיה המחזקת בעלת משקל רב, ואין ספק שיש בה כדי לחזק באופן משמעותי את התיזה של המאשימה. עם זאת, איננו סבורים שמדובר בראיה מכרעת, שאין לה כל הסבר אפשרי אחר".

אם אתי דביר היתה מעידה, ייתכן והתוצאה היתה שונה

השופטים ציינו את הכלל, הקובע "שבית המשפט רשאי להסיק מסקנות נגד צד הטוען לגרסה מסויימת, אך אינו מביא עד שיכול לכאורה לתמוך בגרסתו. עצם ההימנעות אף יכולה לחזק את גרסתו של הצד שכנגד".

משכך, הרי שגם אם סברה התביעה כי אתי דביר לא תשתף פעולה, כפי שעשתה בשתיקה כשנחקרה במשטרה, ולא הוציאה לה צו זימון למתן עדות, הרי ש"על הצד המבקש להסתייע בעדות, לזמן תחילה את העד למתן עדות, ואם לא עשה כן, לא יוכל לתלות את ההימנעות מזימון העד למתן עדות, בחשש כי זה יימנע ממתן עדות על יסוד החיסיון מפני הפללה עצמית".

מצבה של ההגנה, מבחינה זו, טוב יותר מאחר ו"מדובר בהוכחת טענה פוזיטיבית של התביעה באמצעות ראיה שאינה מצויה בידי הנאשם, הנטל להעיד את גב' דביר רבץ לפתחה של התביעה ולא לזה של ההגנה".

השופטים עוד ציינו, כי העובדה שבן-ברוך שתק בחקירתו בשב"כ ובמשטרה, אך הכחיש את המיוחס לו בדיון בעת הארכת מעצרו ובעדות בבית המשפט, אין בה משום עדות כבושה, שכן "גרסתו המכחישה במשפט תואמת לחלוטין את הגרסה המכחישה שמסר בדיון בהארכת מעצרו".

בצאתו מבית המשפט, אמר בן-ברוך: "מהיום הראשון שנעצרתי אני טוען שאני לא קשור. אבל כנראה שהשב"כ התבלבלו קצת, מה לעשות".

בן-ברוך התחתן בכלא

במהלך מעצרו, התחתן בן-ברוך בכלא. הוא טען אז, בין היתר, שהשב"ס אינו מאפשר לו להתייחד עם אשתו [ראו קישור].

כזכור, לפני כ-3 חודשים הורשעו ירדן מורג, שלומי דביר-זליגר ועופר גמליאל, בניסיון לרצח ובעבירות בנשק.

החבורה הואשמה, כי באפריל 2002 החנו עגלת-תופת בכניסה לבית ספר לבנות, בסמוך לבית החולים מוקאסד במזרח ירושלים, בשעה שהתלמידות מגיעות לבית הספר, בשעת בוקר מוקדמת. משפטו של מי שמכונה "המוח" של הפרשה, נעם פדרמן, מתקיים אף הוא בנפרד.

חלק מהמעורבים בפרשה זו הודו בחקירתם במעשים שיוחסו להם, אך טענו שמטרתם היתה לייצור אירוע "תקשורתי-הרתעתי, שיוכל להשיג מטרה. הכוונה היתה לעשות אירוע שיגרום לצד השני להבין שיש למטבע שני צדדים", כדברי ירדן מורג בעדותו בבית המשפט.

בן-ברוך, שהיה עצור כ-20 חודשים, בהחלטה שיפוטית לפיה יהיה עצור עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, ישוחרר לפיכך בתוך 24 שעות. פרקליטו, עו"ד ציון אמיר, הודיע כי בכוונתו להגיש תביעת נזיקין נגד המדינה, בגין העוול שנגרם למרשו בעצם מעצרו, ו"על שלילת החופש מאזרח בלי סיבה נראת לעין חוץ מדעותיו, מקום מגוריו ומראהו החיצוני".

באחד הדיונים האחרונים אמר עו"ד אמיר, כי חומר הראיות שהציגה התביעה נגד מרשו, ניצב על כרעי תרנגולת.

תפ"ח 5035/03 מדינת ישראל נ' יוסף בן-ברוך