בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
ציר הרשע - זיג זג אסטרטגי
|
חלק מאיתנו כבר הבחין בשינוי הקרב. זוהי הסיבה לזיג זג המקביל והתמוה שחל בחודשים האחרונים בגישתו של ראש הממשלה, אהוד אולמרט
עולמנו נחלק לשני סוגים של מדינות פעילות: אומות המערב ואומות המזרח. בסוף המאה ה-20 הגיעו אומות המערב למצב אידיאלי מבחינתן. הן הפכו לגורם הדומיננטי העולמי, וקבעו מה מותר ומה אסור בכללי ההתנהגות הגלובליים. אומות המזרח נותרו באותה תקופה במעגל הפחות פעיל. הדומיננטיות הזו נשברה במילניום הנוכחי. מדינות חדשות עלו לבימת הפעילות. חלקן מדינות שהיו בעמדת בכורה גם בעבר וחלקן פנים חדשות. המונח "פעילות" מתאר נטייה של מדינה לכבוש לעצמה תחומי השפעה מחוץ לגבולותיה. המטרה היא להעצים את יכולתה ולחלק מחדש את העושר העולמי. אומות המערב הפעילות הן בדרך כלל ארצות הברית וחלק מאירופה המערבית. אומות המזרח הן מדינות שעוברות תהפוכות שלטוניות המפריעות למערב: עירק, אפגניסטן, אירן (רשימה חלקית). המשטר הוא בדרך כלל דיקטטורה שלטונית הנשענת לעיתים קרובות על אוריינטציה דתית קיצונית. התוצאה, אומות המערב מתערבות צבאית אצל אומות המזרח במטרה להחזיר אותן למעגל הציות: לסדר הרצוי לאומות המערב. בתמימותן או בבורותן, הן גם מנסות לכפות על אומות המזרח סדרי דמוקרטיה מבלי רצון להבין כי אין במדינות כאלה תשתית מינימלית לדמוקרטיה. אלא שכאן חלה תפנית שיטתית וסדרתית בתגובת המקומיים להתערבות הצבאית. התפנית הייתה צפויה מראש, אלא שלא קיבלה משקל הולם בתוכנית הפעולה. היא הייתה צפויה כיוון שהיו לכך תקדימים בעבר ההיסטורי. לו נלקחה בחשבון באופן רציני יותר, הייתה ההפתעה מהתפנית - קטנה יותר, וההיערכות - יעילה יותר. במספר פלישות של צבא מערבי, כולל ישראל, למדינות במזרח, קרו אותם אירועים. אותה התפתחות. הצבא המערבי הימם את הצבא המקומי הנחות. פיזר אותו לכל עבר. כבש את מוקדי הכוח במדינה וציפה שמנהיגי האומה המנוצחת ישלפו דגל לבן ויבואו בפנים מושפלות לחתום על חוזה הכניעה. זה לא קרה. נוצרה אופנה חדשה. לא נכנעים! נלחמים עד האיש האחרון! אסטרטגיה מעניינת. הצבא המערבי לא העלה בדעתו אפשרות פשוטה ועתיקת יומין שכזו. אין לו זמן וכוח להילחם עד הלוחם האחרון של האויב. הוא תכנן לכבוש את המדינה ב"בליץ" של זמן קצר ונשאר תקוע להרפתקה של 10 שנים ויותר. הצורך להיכנס נהפך להיות לרצון לצאת. למלחמות כאלה ניתן שם קוד שגרתי: הבוץ... באפגניסטן, בעזה, בלבנון... המערב, כולל ישראל, לא מצליח להטמיע כי שדה הקרב השתנה. אומות המזרח לא מתכוונות להשתוות בעוצמתן הצבאית והטכנולוגית לאומות המערב. אין להן יכולת לכך. כתחליף, הן פיתחו אסטרטגיה דו-שלבית מול המערב. בשדה הקרב, בשטח, הן נלחמות מלחמה אינסופית הנושאת אופי של מלחמת גרילה מתוחכמת. הן מזנבות ללא הפוגה בצבא הגדול והמסורבל של המערב. נכון, הם סופגים אבדות כבדות. אך אלו הן אבדות כבדות בעיניים מערביות. מזווית הראייה המזרחית המצב שונה. כוח האדם של אומות המזרח הנופל בקרבות מתמשכים אלו הוא בעיניהם משאב מתכלה נסבל. זול יותר מהמשאב המתכלה של אומות המערב. לאומות המזרח יש פחות מה להפסיד לעומת אומות המערב. השאלה היא כמובן מי ימצמץ ראשון. השלב השני, הוא הכנעה הדרגתית של אומות המערב באמצעות דמוקרטיה. נכנסים לתוכן ומכרסמים מבפנים בעוצמתן. מספר המהגרים המוסלמים באירופה - גואה. המצב נראה חסר פתרון כשלפתע נוצרה הזדמנות לזיג-זג אסטרטגי. 3 סיבות לכך: 1. אין הצלחה בפועל באף אחת מהפלישות של אומות המערב לאומות המזרח. 2. המצב הכלכלי הקשה באומות המערב דורש עדיפות לשדה הקרב הכלכלי. 3. ישנו נשיא חדש בארה"ב, מנהיג אומות המערב. מותר לו לשנות את הגישה. הנה התרחיש התיאורטי האפשרי: נניח שממשל ארצות הברית מזהה שהוא לא מצליח בכל הרפתקאותיו באסיה. לא באפגניסטן, לא בעירק, לא מול סוריה, וגם לא מול אירן. ההשקעות בשמים. מספר האבדות בנפש וציוד עולה, והסוף לא נראה. הצורך לזכות בהצלחה מתחיל להיות נואש. זוהי הנקודה בה שוקל מנהיג אומות המערב, ברק אובמה, לבצע שינוי גישה. מה שהיה רע, ייהפך לטוב. ההוקעה של ציר הרשע, הופכת להבנה לייסורים של עם בהתהוות. גישה הפוסלת פונדמנטליזם, הופכת לגישה המנסה לזהות את הסיבות לקיצוניות על-מנת לשקם אותן בסכומי עתק של אומות המערב וגרורותיהן. בכסף הם מנסים לקנות זמן. בפועל, זוהי רק דחייה של הבלתי נמנע. רשע וטרור אינו יכול להפוך במחי קולמוס לטוב ומוסרי. לא כעת ולא בעוד 10 שנים. לפי התרחיש, מעתה, צריך לדבר ולהבין את אירן. אותה אירן שנשיאה הודיע על הצורך למחוק את מדינת ישראל. לדברי מקורות בממשל ארה"ב, אירן גם יכולה לסייע (כך היא אומרת) במלחמת הסמים והטרור נגד אפגניסטן. שינוי מרשים: כנופייה א' תשתף פעולה עם השוטר העולמי נגד כנופייה ב'. צריך גם לעודד את שליט סוריה, מרכיב (בדימ.) בציר הרשע. הוא עתיד להפוך להזדמנות לשלום במזרח התיכון. צריך רק לשכוח את חלקו באירוח, ציוד ומימון של ארגוני הטרור בסוריה וגם בלבנון, וגם לתת לו חסינות על רצח ראש ממשלת לבנון ובכירים נוספים בממשלה שנרצחו לאחר ביקור בסוריה בשנת 2005. אופס! הכל נשכח. שיטה קפיטליסטית מעניינת לנצח. אם אינך יכול לנצח אותם, קנה אותם. הרציחות, הטרור המתמשך, ציר הרשע. הכל נשכח. מזרח תיכון חדש. זיג זג. כמובן שצריך לשלם להם מחיר גבוה עקב (שימו לב למילים) "נכונותם" לשקול הסכמה להיענות לפניית נשיא ארצות הברית ולקבל את החסינות ושינוי הגישה. למדינת ישראל, השינוי עלול להיות אות מבשר רעות. נשיא ארצות הברית יבשר לנו, בשבועות הקרובים באמצעות שליחיו, על השינוי במדיניות. ועל הצורך לרצות את הנשיא אסאד. שהרי הוא כבר לא נמנה על ציר הרשע. התוודה על חטאיו וטוהר! כעת, עלינו לרצות שניים: את נשיא סוריה ואת אבו-מאזן, ברשות הפלשתינית. זוהי רק שאלה של זמן עד שנידרש לרצות גם את מנהיגות החמאס. למה בעצם לא? חלק מאיתנו כבר הבחין בשינוי הקרב. זוהי הסיבה לזיג זג המקביל והתמוה בעיניי שחל בחודשים האחרונים בגישתו של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שניהל מו"מ אינטנסיבי עם שליטי דמשק, באמצעות שליט מוסלמי חביב אחר, מבלי שדיווח על כך לכנסת, לנבחרי העם. האם מותר לראש ממשלה להשיג הסכם מדיני במחיר של פינוי גורף מרמת הגולן ורק לאחר ההשגה לאשרר אותו בכנסת? חשבתי שהתהליך הוא הפוך. ואם ישיג הסכם והכנסת לא תאשר? מה יהיה גורלו של ההסכם? דבר נוסף שלמדתי משנותיי במדינת ישראל. אין כאן רגע דל אחד. אנו משלבים תחושה של שלווה פסטורלית על מדרונו של הר געש מבעבע בכל ימות השנה.
|
|
המחבר הוא מנהל בבנק מסחרי.
|
|
תאריך:
|
05/04/2009
|
|
|
עודכן:
|
05/04/2009
|
|
אריה דרוקמן
|
ציר הרשע - זיג זג אסטרטגי
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
1
|
|
הרשלה
|
6/04/09 12:08
|
|
|
|
trhv srueni
|
11/04/09 15:10
|
|
קווי הזהות המגדירים את זהותי מעמידים את תל אביב כקונספט אורבני, תרבותי, זהותי, הרחק הרחק ממני השבח לאל. ואולם דווקא מבחוץ, מן הפריפריה הישראלית ניתן לדעתי לשרטט תמונה מדוייקת יותר וממילא עגומה עד בכי, של העיר העברית הראשונה על יופייה וששונה, ועל כיעורה ומחדליה.
|
|
|
בלחץ המיתון, שאינו מרפה, נאלצו מסעדות לא מעטות במרינה של הרצליה להגיף את שעריהן בפני קהל סועדיהן. אלה ששרדו, נאלצו בלית ברירה, להתיישר עם הקו החדש, ויש אפילו שהצליחו, למרות המצב העגום, להשתדרג. אחת מהן היא "דרבי בר" הוותיקה, הנושקת לחוף הים, ואנו, כמו רבים אחרים, ממשיכים לשמור לה אמונים.
|
|
|
שופטת בית המשפט העליון (בדימ.), דליה דורנר, עלתה מאיסטנבול לארץ בגיל 10. היא למדה משפטים ב"בית ספר הגבוה למשפט וכלכלה" בתל אביב, ולאחר מכן באוניברסיטה העברית. היא פנתה לפרקליטות הצבאית ובין השאר הייתה הסניגורית הצבאית הראשית ומשנת 1974 כיהנה בתפקיד שופטת בית הדין הצבאי לערעורים, תפקיד שהקנה לה דרגת אלוף משנה. עם פרישתה מן הצבא כיהנה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע ואח"כ בירושלים (בין היתר ישבה בהרכב אשר הרשיע את איוון האיום). בשנת 1994 מונתה דורנר לבית המשפט העליון. היא נודעה כפרשנית מרחיבה של חוקי היסוד ושל ההגנות המשפטיות על זכויות האדם. בשנת 2006 נבחרה דורנר לתפקיד נשיאת מועצת העיתונות הישראלית.
|
|
|
במאמרושל חברי ועמיתי עו"ד אריאל לוין "אל תושיבו את האבות על הספסל", תולה המחבר את האחריות להעדר שיוויון בחלוקת אחריות הורית בין אב לאם, בסטריאוטיפ קדום וארכאי לפיו תפקידה הקלאסי, שלא לאמר: "המסורתי" של אם הינו גידול ילדיה, ובלשון עו"ד לוין במאמרו: ”[על האם] לגדל את הילדים, ולכן נפטור [את האם] מעול פרנסתם”.
|
|
|
כמעט כל חיי אני גר בתל אביב, ליתר דיוק - 43 שנים. קרוב ל-30 שנה מתוכן אני מתגורר בסמוך לכיכר מלכי ישראל. ראיתי כאן הרבה מאוד אירועים, ולצערי הייתי עד גם להרבה חילולי שבת סביב אירועים אלו. אבל כמו חילול השבת של היום - כזה דבר עוד לא ראיתי.
|
|
|
|