מה שבן-גוריון החמיץ בסיפור יציאת מצרים

דורנו קרע קרע חד בין העבר ובין ההוווה. הזקנים מביטים אחורה בנוסטלגיה ובצער: כל מה שהיה בעבר נראה להם כאילו היה ברובו טוב, וכל מה שבנמצא נראה להם כולו בירידה מוסרית, כהתבוללות עם כיסוי של הלשון העברית, שאינה כה מחודשת כפי שהיא מקולקלת. הזקנים האלה רואים בפרץ שנפרץ בינם לבין הצעירים לא רק סוף עולמם שלהם, אלא פשוט סוף העולם. בלי יראת אב ואם, בלי יראת כבוד בפני שיבה - איך אפשר להקים עם בריא, עם המסוגל להבטיח את המשך שלשלת הזהב מן העבר הרחוק אל העתיד האינסופי?

והצעירים בדורנו - מבחינתם מתחילה ההיסטוריה ה"ישראלית" איתם. ככל שהם צעירים יותר, היסטוריה מתחילה - לדידם - בתקופה קרובה יותר. בני הארבעים (האם הם נחשבים עדיין צעירים?) סבורים, כי מלחמת ששת הימים הייתה איזו הרפתקה אימפריאליסטית בלתי מוצדקת, מפני שלא נשקפה שום סכנה לקיום העם בישראל... מה להם, לדור הזה, ולפסח? מה אומרת להם הברכה: "שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים"? לדידם, ההיסטוריה אינה דברי הימים שלהם, אלא איזו אגדה חסרת חשיבות וחסרת משמעות בחיינו.

יחס זה הוא טראגי במובן כפול: טראגי לגבי אותם יחידים שאינם יודעים את האושר והעושר, שאותם מפיק היהודי מהביטחון הפנימי, שמקורו בתודעה כי כל מעשיו בארץ זו מסייעים בהגשמת תוכנית מפורטת אשר נכתבה לפני אלפים בשנים, במימוש חזונם של נביאי ישראל; אולם טראגי גם עבור האומה, הסובלת היום מתוצאות החינוך הקלוקל שנתנה לבניה.

אם יש כיום ויכוחים על צידקת הציונות בכלל ועל צידקת ההתנהלות בגבולות הארץ המובטחת - הם תוצאה של הקרע בין העבר ובין ההווה. אילו לימדונו בבתי הספר את אמיתות הפסוק, שכל יהודי חייב לראות את עצמו "כאילו הוא יצא ממצרים", כי אז בלתי אפשריים היו הפטפוט הנורא ודברי ההבל שאנו שומעים באמצעי התקשורת. ואולי, עם חינוך אחר של הדור הצעיר היינו כבר מגיעים לשלום עם ערביי ארץ ישראל. נראה, כי אילו ידעו תושבי עזה, שכם וחברון, שעמנו מלוכד ונחוש בהחלטתו להישאר שם - היו משלימים מזמן עם המצב, והיו מסיקים מכך את מסקנותיהם - או להתפייס עם היהודים או להגר מן הארץ.

כמה הם "שישים ריבוא"?

הטרגדיה הזאת החלה בימי בן-גוריון, שביקש להציג את ההיסטוריה היהודית כאילו התחילה, אם לא ב-1948 - לכל המוקדם, עם "החלטת בילטמור" ב-1942. הוא הכריז, כי הרצל ויֶתֶר אבות הציונות אינם אומרים ולא כלום לישראלי החדש. כמו-כן הוא הכריז, שאי-אפשר להאמין לסיפורי התורה במובנם ההיסטורי, בחוזרו על הפזמון הישן נושן של מבקרי המקרא, כי סיפור יציאת מצרים הינו חסר ערך היסטורי. והואיל וליהדות, יציאת מצרים היא אבן הפינה של הישות היהודית, של דת ישראל, של קיומנו כעם בכלל - פגע בן-גוריון בביקורתו זו בבבת עינו של החינוך היהודי.

העובדה שנוכרים רבים לפניו הצביעו על הקושי לקבל ברצינות, וכעובדה היסטורית, את המספרים הגדולים של יוצאי מצרים, אינה גורעת מאחריותו של בן-גוריון, שחזר על ביקורת זו. אם מייסד המדינה אומר דברים אותם גרסו לפניו כמה פרופסורים זרים - אזי יש לכך השפעה שונה לגמרי.

במאמר זה יידון רק פרק אחד במסכת החתירה השיטתית תחת יסודות ההיסטוריה היהודית - וזאת בגלל החשיבות שהעניק לו בן-גוריון, ובשל המסקנות הצבאיות המשתמעות ממנו לבני דורנו: ההתייחסות למספר "שישים ריבוא" - מספרם של בני ישראל שיצאו מארץ מצרים, על-פי האמור בתורה, אשר אינו מתקבל על-ידי חוקרי המקרא. ואלה הם טיעוני המבקרים באשר למספר הזה:

א. מבקרי מקרא גרמנים פרוטסטנטים גורסים שכל הסטטיסטיקות בתורה - ובעיקר שני מִפקדי העם הנזכרים בספר "במדבר" - הם פרי דמיון גמור, ללא כל ערך היסטורי, המצאה של "הכוהנים" בגלות בבל או העתקה (בלתי מוצלחת ומלאת שיבושים) ממִפקד העם הידוע בימי דוד. לדעת מבקרים אלה, בני ישראל במצרים היו "ברברים" גמורים, לא ידעו כלל לכתוב, ואין להניח שעשו מבצע מסובך כמו מִפקד; יעידו על כך סתירות פנימיות בסטטיסטיקות המִפקדים בתורה, כמו למשל זו שבין מספר ה"בכורים" בעם - 23 אלף - לבין מספרם הכולל של יוצאי הצבא מגיל 20 ומעלה: למעלה מ-600 אלף (שהרי לפי נתונים אלה, לכל בכור היו 30 אחים).

ב. אבי הארכיאולוגיה הארץ-ישראלית, סיר פלינדרס פיטרי, קבע במסעו הנודע לחצי האי סיני ב-1904, כי אי-אפשר לתאר את בני ישראל, שישבו שנים כה רבות במצרים, כאילו לא ידעו קרוא וכתוב. להיפך, כל ה"שוטרים" הנזכרים בספר שמות היו ללא ספק מחויבים, כמו כל הפקידות המצרית, לנהל חשבונות ולערוך חישובים של העובדים שתחת פיקוחם. לפיכך, גרס פיטרי, אין דבר יותר טבעי מעריכת מִפקד אוכלוסין ומִפקד צבאי בשתי ההזדמנויות המכריעות ביציאת מצרים: ראשית, לפני היציאה מהר סיני - כאשר בני ישראל נהנו מתנאי חיים קלים יחסית - למסע אל המדבר הבלתי נודע; ובשנייה - אחרי 38 שנה, לפני המסע הסופי לכיבוש הארץ. וכך, פיטרי מקבל את המספרים האלה, אך טוען שלא ייתכן כי שש מאות "אלף" הם באמת שישים ריבוא. הוא הראשון שמתרגם את המילה "אלף" בתור "משפחה", כנזכר בדברי גדעון בספר שופטים: "אלפי הדל במנשה", ומייחס למשפחה עשר נפשות. לפיכך, הוא טוען, יוצאי מצרים מנו רק 6,000 נפש - מספר התואם גם את מספר הבדואים שחיו בתחילת המאה בחצי האי סיני (על-פי הערכתו המוטעית).

ג. המושל הבריטי בסיני אחרי מלחמת העולם הראשונה, מייג'ור קלוד ג'ארוויס אומנם הכיר את חצי האי הזה טוב יותר מאשר פיטרי, שבילה בו רק שבועות ספורים, וידע שאוכלוסייתו הבדואית גדולה בהרבה מאומדנו של פיטרי ושהוא יכול לאכלס לא אלפים מעטים אלא רבבות של נודדים, אך קיבל מפיטרי את הגדרת "אלף" כמשפחה - או נכון יותר, "חמולה". כיוון שהדגיש כי התורה מציינת עשרות פעמים שמדובר ב"יוצאי צבא זכרים מגיל עשרים שנה ומעלה" - ולא בנפשות, העריך את מספר הלוחמים הישראלים בששת אלפים, ואת מספרם של יוצאי מצרים (כולל נשים וטף) בכ-20 אלף.

ד. בא בן-גוריון והציע גירסה נוספת: יוצאי מצרים מנו רק 600 נפש - חמולה גדולה אחת, ומרבית בני ישראל ישבו כבר אז בארץ כנען, אשר לא נטשוה מימי אברהם, יצחק ויעקב.

בזה, בעצם, כפר בן-גוריון בעיקר.

גדודים, פלוגות, מחלקות וחמולות

תקצר כאן היריעה מפולמוס מפורט עם כל הגרסאות המוטעות הללו - די אם יצוין כי כולן מתעלמות מן העובדה, שבכל המִפקדים נרשמים גם "מאות", ובשבט אחד אפילו "חמישים". במסורת נרשמים פעם אחת גם "שלושים", אך תרגום השבעים רושם שם - וכנראה בקריאה נכונה יותר - "חמישים". אין להניח, אפוא, ששבט בן ששת אלפים גברים יסבול אבדות כה רבות כמו אלו שנרשמו בתורה במעשה העגל, במגיפת הדבר, במעשה בעל פעור וכדומה. גם אי-אפשר להניח, כי ששת אלפים חיילים יהפכו פתאום ל-40 אלף חלוצים העוברים את הירדן. האם היו אותם 40 אלף גם הם רק 40 משפחות, שעליהן לכבוש את יריחו?

הסבר הנכון יותר למספרים המצוינים בתורה מתבסס על העובדה, שבתורה מדובר תמיד על אלפים, מאות וחמישים. "אלף" מובנו גדוד (כפי שניתן ללמוד, למשל, מ-12 ה"אלופים" של עשיו); "מאה" היא פלוגה; "חמישים" - זו מחלקה, אשר משום מה אינה מגיעה לכוח של פלוגה. הכל בנוי, על-פי הצעתו של יתרו, חותנו של משה, על היחידה הקטנה ביותר: שר על עשרה. יש להניח, מטעמים שקצר המקום לפרט, כי יחידה זו הייתה המשפחה המצומצמת - אב ובנים בלתי נשואים. ה"חמישים" היו איגוד של אחים עם בניהם הבלתי-נשואים, תחת פיקודו של אחד מהאחים. ה"מאה" היו ה"חמולה" העיקרית - שני איגודים כאלה.

על-פי חישוב כזה, הגדוד "אלף" מנה בין 100 ל-150 יוצאי צבא, וביניהם לכל היותר 120 לוחמים - סך הכל 60 אלף עד 70 אלף גברים מתוך 200 אלף נפש. אם נפחית ממספר הגברים האמור את הזקנים, שלא היו מסוגלים להילחם, את אלה שנותרו להבטחת הנשים, הטף והעדרים בעבר הירדן, ואת אלה שהופקדו על המאסף - כי אז אנו מגיעים באמת ל-40 אלף חלוצים אשר יצאו למלחמה לפני ארון הקודש לכיבוש כנען.

והנה, אם נקבל את המספר 40 אלף, הנזכר פעמיים בספר יהושע כעובדה, נבין מיד את כל הסיפורים בספרי יהושע ושופטים: כל עוד היה הצבא הישראלי הזה היה מלוכד - הכוח של 40 אלף היה עצום בהשוואה לכוחות המפוזרים של שלושים מלכי כנען; אולם ברגע שבני ישראל עברו להתיישבות בארץ ונחלקו למושבותיהם, מספרם ה"דמוגרפי" לא הספיק למלא את השטחים הכבושים. היו להם בסך-הכל כ-150 אלף נפש בכנען המערבית - וזה פשוט לא הספיק. מכאן נובעים חולשתם הדמוגרפית והצורך לנהל מלחמה אחרי מלחמה על קיומם. מספרם הספיק לניצחון צבאי ולכיבוש - הוא לא הספיק להתנחלות.

והנה חוזרת ההיסטוריה על עצמה בתקופתנו. היה זה אסוננו ב-1948: היינו 600 אלף (נפש, ולא יוצאי צבא). והכוח הקטן הזה הספיק לנצח את האויבים, לכבוש חלקים מסוימים מן הארץ - אך לא הספיק להתנחלות בכל הארץ.

זה היה אסוננו ב-1956: פעם נוספת ניצחנו, אך מששמעו היהודים על ה"סכנה" שרצועת עזה תישאר בידינו, על רבע מיליון הערבים שאיכלסוה אז, צעקו: "למה לנו הערבים האלה, מה נעשה איתם?" - ובגלל חולשתנו הדמוגרפית, ויתרה ההנהגה דאז על החזקת השטחים החיוניים האלה.

ותמונה זו חזרה בצורה כמעט גרוטסקית בפעם השלישית - אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים: ניצחנו, שיחררנו חבלי מולדת, אבל מנהיגי העם פחדו שלא יהיה לנו הכוח להתנחל. ב-1967 לא הייתה עלייה, ואנשי השמאל, שלא רצו עולים "לא פרולטרים", גם לא האמינו באפשרות של עלייה מארצות הרווחה, וכמובן לא מברית-המועצות. אילו ידעו אז שבתוך שש השנים יגיעו יותר מרבע מיליון עולים, אולי היו דנים אחרת על עתיד השטחים המשוחררים. היום, כבר קשה להם להודות בטעות היסודית הזאת בשיפוטם.

חז"ל לימדונו, שכל מה שכתוב בתורת משה, כל מעשה האבות - הוא סימן לבנים. כמו-כן, לימדו שיציאת מצרים דאז היא רמז ליציאת מצרים באחרית הימים. כל מה שהיה - חוזר. השגיאות חוזרות, אבל גם הנצחונות חוזרים. ועלינו ללמוד לקח מן העבר: כמו שאז נענשנו ב-200 שנות מלחמה על הימנעותנו מכיבוש כל הארץ לפני ההתנחלות וההתיישבות - כך עלינו לחשוש מעונש, אם נחמיץ עתה את ההזדמנות אשר ניתנה לנו בפעם השנייה: להתנחל בכל הארץ אשר כבר בידינו.

בחג הפסח הזה, הבה נלמד לקח מיציאת מצרים.