שבעת הבנקים שהעמידו לגד זאבי הלוואה לרכישת השליטה בחברת בזק יחזירו לו 215 מיליון שקל. כך קובע (יום א', 23.8.15) שופט בית המשפט העליון, יורם דנציגר. זאת, לעומת השבה של 49 מיליון שקל שנקבעה בבית המשפט המחוזי מרכז.

הבנקים הם: בנק הפועלים (31% מההלוואה ומההחזר); לאומי לישראל (24%); הבנק הבינלאומי (16%); בנק דיסקונט (11%); מזרחי-טפחות (10%); מרכנתיל-דיסקונט (4%) ובנק איגוד (4%). ההלוואה בסך 733 מיליון דולר ניתנה לזאבי בשנת 1999, כאשר רכש מחברת כייבל אנד וויירלס הבריטית 20% ממניות בזק שעמדה אז בפני הפרטה.

מאחר שזאבי לא עמד בתנאי החזר ההלוואות, תפסו הבנקים את מניותיו בבזק ששועבדו כביטחון להחזרתן ולאורך השנים מכרו אותן (דרך הכונס, עו"ד אלקס הרטמן) ב-3.2 מיליארד שקל. סכום זה כיסה את מלוא ההלוואה ואף הותיר 500 מיליון שקל שהוחזרו לזאבי. לצד זאת, גבו הבנקים מזאבי "ריבית הפרה" שנתית בשיעור 3% מעל לריבית המוסכמת בגין השנים שחלפו עד לקבלת מלוא ההחזר.


ריבית הפרה היא פיצוי מוסכם


זאבי תבע מן הבנקים 830 מיליון שקל, בטענה שהריבית הייתה גבוהה מדי ושלא היה מקום לגבות אותה בשנים בהן היו המניות בכינוס, משום שבאותה עת לא יכול היה לפרוע את החוב מסיבות שאינן תלויות בו. בית המשפט המחוזי קיבל כאמור את התביעה באופן חלקי בלבד, שני הצדדים ערערו לבית המשפט העליון ודנציגר קיבל חלקית את ערעורו של זאבי.

דנציגר קובע תחילה, כי ריבית ההפרה הייתה בגדר פיצוי מוסכם ולא חלק ממחיר ההלוואה, ולכן יש לבית המשפט אפשרות להתערב בה. עוד הוא אומר כי אכן - כטענת הבנקים - מדובר בהסכם מורכב שנחתם לאחר מו"מ ממושך בין צדדים מתוחכמים. אולם אין בכך כדי למנוע לחלוטין מבית המשפט להתערב בו, אם כי על הצד שמבקש התערבות כזאת (זאבי, במקרה הנוכחי) מוטל נטל כבד מאוד כדי להצדיק את ההתערבות.

לגבי הסכום בפועל שגבו בפועל הבנקים אומר דנציגר, כי אין לקבל את טענתו של זאבי לפיה הוא כה גבוה עד שאינו סביר. "השאלה אינה האם הפיצוי המוסכם גבוה או נמוך ביחס לנזק שנגרם בפועל, אלא האם הפיצוי נקבע תוך יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו מראש בשעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת מהפרה מהסוג שאירעה בפועל", קובע דנציגר. במקרה הזה, היה ניתן לצפות שעיכוב בהפרטת בזק - כפי שאכן התרחש - יפגע ביכולתו של זאבי לפרוע את ההלוואות, ולכן הריבית שנגבתה בפועל היא סבירה.


לבדוק מדוע התארכו ההליכים


עוד אומר דנציגר, כי ריבית ההפרה הייתה סבירה ואין מקום להתערב בשיעורה, בעיקר משום שהוכח שהיא הייתה דומה לשיעורים הנהוגים במקרים דומים באותה עת. הוא גם מקבל את קביעת המחוזי ועמדת הבנקים, לפיה תכליתה העקרונית של ריבית זו הוא לשקף את עליית הסיכון מתחילת ההפרה ועד להחזר ההלוואה. לדברי דנציגר, חוות הדעת של המומחים מטעם זאבי בנוגע לסבירות הריבית בהתחשב בעובדה בה נגבתה בפועל, היא חוכמה בדיעבד המתעלמת מחוסר הוודאות בפניו ניצבו הצדדים בעת חתימת החוזה.

בהתייחסו לאורך התקופה אומר עוד דנציגר, כי על בית המשפט לבחון בדיעבד מה גרם להתארכות התקופה בגינה נגבתה ריבית ההפרה והאם הצדדים יכלו לצפות מראש גורמים אלו. רק אם התקופה התארכה בעטיים של גורמים חיצוניים בלתי צפויים, יוכל בית המשפט להתערב ולהפחית את הריבית. הדברים נכונים גם למקרה של כינוס נכסים, כמו המקרה הנדון, מדגיש דנציגר.

במקרה זה, קובע דנציגר, הצדדים יכלו לצפות את התמשכות התקופה, והתארכות הליכי מימוש המניות הייתה סבירה בנסיבות העניין. עוד הוא קובע, באחת מליבות המחלוקת בין הצדדים, כי עצם מינוי כונס אינו מפסיק את החיוב בריבית הפרה, כל עוד הנפגע (הבנקים, במקרה זה) פועל בצורה סבירה להפחית את נזקיו.


עוד 1.5 מיליון שקל הוצאות


דנציגר מפחית לשנה בלבד את משך זמן העיכובים אותו לא ניתן היה לצפות מראש (לעומת שלוש שנים - 2009-2006 - שקבע השופט המחוזי בנימין ארנון). לעומת זאת קובע דנציגר, כי מאחר שמאמצע 2007 עלה שווי המניות על חובו של זאבי, יש לבטל לחלוטין את ריבית ההפרה שנגבתה ממנו ממועד זה ועד לתום הכינוס בנובמבר 2009. כיוון שכך, מחשב דנציגר את הסכום ומגיע כאמור ל-215 מיליון שקל.

הצדדים ערערו גם על ההוצאות בסך 4.8 מיליון שקל שנפסקו לטובת זאבי במחוזי. דנציגר קובע, שלאור הגדלת הסכום שיחזירו הבנקים, יש להעלות את החזר ההוצאות ושכר הטרחה ל-6.3 מיליון שקל.

השופטים עוזי פוגלמן ונעם סולברג הסכימו עם דנציגר. את זאבי ייצגו עוה"ד גיורא ארדינסט, רן שפרינצק, תומר ויסמן ואפרת ציבולסקי, ואת הבנקים - עוה"ד אורי גאון, ליאת עיני-נצר, ברוריה שריר-הראל, נורית ברלינר-שקד; ועירית קרלמן.