סוף לסאגת התביעות על הזיהום בנמל הקישון: בית המשפט העליון דחה (יום ה', 24.9.15) את הערעורים על דחיית תביעותיהם הנפרדות של חיילים ודייגים, שטענו שלקו בסרטן בשל זיהום מי הנחל.
השופט
יצחק עמית אומר כי למעשה ניתן היה לסכם את הדיון בפסק דין קצר המאמץ את המסקנות העובדתיות המקיפות של שופטי בית המשפט המחוזי בחיפה,
עדי זרנקין (תביעת החיילים הצוללנים) ו
רון שפירא (תביעת הדייגים). אולם בשל החשיבות הציבורית של הנושא, הוא דן בו לעומקו.
"צר לנו לקבוע, והדברים אמורים לגבי שתי התביעות, אך במיוחד לגבי תביעת הדייגים, כי נמצא פער של ממש בין הנטען בכתבי הטענות ובתצהירי התובעים לבין העובדות כפי שנתבררו במהלך המשפט. כך, לדוגמה, היו דייגים שטענו כי עבדו משך שנים בנמל הקישון, אך נתברר כי סירותיהם עגנו בכלל במקומות אחרים, ולכל היותר הם נזדמנו מעת לעת למעגן הקישון, או שנתברר כי עבדו בעבודות אחרות ותקופת עבודתם או שהייתם במעגן הקישון הייתה קצרה בהרבה מהנטען על ידם", אומר עמית.
התביעה נדונה מלכתחילה לכישלון
"כפי שעולה מפסקי הדין ומהחומר שבפנינו, מומחי התובעים בשתי התביעות העלו תזות שאינן מעוגנות בספרות מקצועית ואינן מוכרות כאסכולה מדעית מקובלת, תזות שאף מעוררות תמיהה, בלשון המעטה", הוא מוסיף. "משני פסקי הדין של בית המשפט המחוזי, עולה כי בכל אחת מהתביעות נכשלו התובעים כשלון חרוץ בהוכחת תביעתם, הן במישור הרפואי-מדעי והן במישור העובדתי".
בנוגע לצוללנים מזכיר עמית, כי ועדת שמגר קבעה בדעת רוב שאין קשר בין זיהום הקישון לבין מחלותיהם של אנשי שייטת 13, אך שר הביטחון דאז,
שאול מופז, אימץ את דעת המיעוט של
מאיר שמגר והמדינה העניקה פיצויים לפנים משורת הדין. אולם הדברים אינם חלים על הצוללנים, ש"תביעתם לוקה בפשטנות יתרה", ולפיה מאחר שהיו בקישון חומרים מסוכנים - הללו גרמו למחלותיהם.
עמית מאמץ את ממצאיו של זרנקין, לפיו רק מקצת מבין הצוללנים נחשפו בצורה משמעותית למי הקישון, ובעיקר - שמחלותיהם שונות מאוד ולכן לא ניתן לומר שכולן נבעו מאותו מקור. "עד כמה לא מבוססת תביעת הצוללנים ניתן ללמוד מהעובדה הפשוטה שהצוללנים לא הציגו כל ראיה אפידמיולוגית-סטטיסטית להוכחת תביעתם, כך שמלכתחילה דין התביעה היה להיכשל", מציין עמית.
הדברים יפים מקל וחומר לגבי הדייגים, ממשיך עמית, וזאת משלוש סיבות: הם פעלו במעגן הקישון (ממנו יצאו לדיג בים) ולא בנחל; הם לא באו במגע עם הבוצה, בה היה ריכוז גבוה במיוחד של חומרים מסוכנים; וחשיפתם למי הקישון לא הייתה יומיומית ולא הייתה רצופה. "בדומה לתביעת הצוללנים, גם הדייגים חלו במחלות סרטן שונות, בהתפלגות נורמטיבית ובגיל אופייני ונורמטיבי למחלות בהן חלו", מוסיף עמית.
יש אשם, אין קשר סיבתי
עמית דוחה גם את טענת המערערים, לפיה יש להחיל בעניינם את כלל "המזהם משלם". בדיני הנזיקין, בניגוד לדיני איכות הסביבה, עיקרון זה דורש אשם וקשר סיבתי. גם אם יוצאים מתוך נקודת הנחה מחמירה בדבר אשמם של המפעלים, "שלאורך השנים ראו בנחל הקישון מעין תעלת ביוב העומדת לשימושם", אין בכך כדי ללמד על קשר סיבתי בין מעשיהם לבין מחלות המערערים - קובע עמית.
עמית מייחד פרק נרחב לטענה לפיה יש להחיל במקרה זה את דוקטרינת "ההטיה הנשנית" (ראו ידיעה נפרדת) ודוחה גם אותה. "תשועתו של תובע שנכשל בהוכחת קשר סיבתי לא תבוא ממבחן הטיה הנשנית", הוא אומר במסר המכוון גם כלפי תביעות נזיקין אחרות. "המערערים בשתי התביעות, לא נכנסו לד' אמות מבחן ההטיה הנשנית, באשר כבר בראשית הדרך כשלו מלהוכיח עודף תחלואה משמעותי, שיש בו כדי לבסס טענה להטיה נשנית וטענה לקשר סיבתי פוטנציאלי", מוסיף עמית.
עמית מסכם: "לא רק שהמערערים כשלו בהוכחת הקשר הסיבתי על-פי המבחנים המדעיים המקובלים, אף ניתן לומר המשיבים הוכיחו היפוכו של דבר. המשיבים הוכיחו במאזן הסתברויות היעדר קשר סיבתי בין מחלותיהם של המערערים לבין החומרים שהוזרמו על יד המפעלים השונים לאורך השנים, וכי סביר יותר להניח כי מחלותיהם של התובעים נגרמו בשל גורמי סיכון אישיים, כמפורט לגבי כל אחד ואחד מהתובעים בשני פסקי הדין. מכאן, שאין לפנינו מצב של עמימות סיבתית".
לבסוף דן עמית בסוגיית ההוצאות. זרנקין לא הטיל הוצאות על הצוללנים, ועמית אומר שלאחר היסוס החליט לדחות את ערעורם של המפעלים בנקודה זו. הוא הותיר על-כנו את חיוב הדייגים בהוצאות בהיקף כולל של 4.6 מיליון שקל. הוא מציין לגבי תביעת הדייגים, כי "לא היה מקום להגשת אותן תביעות מלכתחילה, לא היה מקום להמשיך בהם ככל שהמשפט התקדם, ועל אחת כמה וכמה שלא היה מקום להגשת ערעור זה. לכך יש להוסיף כי הדייגים הטיחו בערכאה קמא בליסטראות לגופם של מומחים שונים של המשיבים ואף לגופו של שופט, ולא לגופם של דברים, ועל כך יש להצר". ביהמ"ש העליון נמנע - "הרבה לפנים משורת הדין" - להטיל הוצאות גם בשלב הערעור.
