הזכות לפרטיות של אישי ציבור

האם חיי המין של המועמדים/נבחרים הם בעלי חשיבות והשפעה?

לדעתי במידה מוגבלת ומצומצמת. אם מועמד/נבחר/ת - הם הומואים או לסביות, והדבר ידוע משך שנים, ובתפקידיהם הקודמים, הדברים היו ידועים, אין מניעה בבחירתם וגם לתפקידים בכירים, בתנאי, כמובן, שלא יסכנו את בטחון המדינה.

בתקופות קודמות (שניים שלושה עשורים לאחור), התנהגות מינית חריגה נחשבה לסיכון ביטחוני מהפחד של סחיטה מגורמים עוינים, שאכן היו במציאות. סיפורי הריגול, מלאים במקרים בהם שרים וקצינים בכירים בכל המדינות אוימו ונסחטו על-רקע מיני חריג כגון נטילת חלק במשחקי 'סאדו מזוכיזם', שכירת שירותי ליווי, וכדומה.

די אם נזכיר את פרשת פרופיומו באנגליה בזמן היותו שר הגנה שבילה עם נערות ליווי (שבילו גם עם דיפלומטים וקציני ביון רוסיים), שאחת מהן אף הגיעה לישראל ועשתה קריירה מצליחה בביצת הבילויים המקומית, ראה ערך "מנדיס". ראה גם פרשת נערת הריגול אצל קנצלר גרמניה, טרם איחוד גרמניה.

אבל כל הפרשיות האלו היו בתקופת המלחמה הקרה, מאבק מזרח מערב. היום המדינות יותר פתוחות החברות יותר פתוחות למין באופן כללי ולמין חד מיני, כחלק מההוויה החברתית, כך שגם הסיכון בתחום זה ירד, אם כי לא נעלם. כך שהסכנה של סחיטה על-רקע מיני קיימת וחייבים לנהוג בה זהירות.

כמובן, שגם בריאות תקינה, או מחלה קשה וממארת, היא חלק חשוב ביכולת של איש ציבור לתפקד, ולכן היא בעלת חשיבות שדורשת מידע לציבור.

ברצוני להדגיש שיש צורך חיוני להבדיל בין הדרישה לניקיון כפיים, בריאות תקינה לבין "חיטוט" או חיפוש אחר רכילויות קטנות ומרושעות על מועמד פוליטי, (ראה מקרה בנימין נתניהו ואשתו בחדירה לתחומי החיים הפרטיים שלהם).

חוק חופש המידע מחייב את מוסדות הממשלה למסור פרטים חיוניים על פעולות מנהליות שבוצעו, אבל אין צורך להגזים ברצון לחפור לעומק על כל דרך חיו של איש ציבור, אם אכן הם בגדר הנורמה החברתית המקובלת.

נכון, שהזמנים השתנו, אמצעי המידע ובמיוחד האינטרנט לא משאירים כמעט פתח לפרטיות או יכולת להתחמק. התנהגות כמו של משה דיין בזמנו הן בתחום הסקס והן בתחומי העתיקות לא היו עוברים בשתיקה כיום, אבל גם כיום ניתן לדרוש איפוק, ריסון ואיזון בדיווח על אנשי ציבור.

המעניין בכל הפרשיות הנ"ל - שיש כנראה קשר בין גיאוגרפיה, דמוגרפיה, חינוך חברתי והתייחסות למוסריות חברתית ציבורית בין מדינות שונות.

החברה והתקשורת בצרפת - לא מתייחסים או נרעשים עמוקות, מיחסים שיש למנהיגים מחוץ לנישואין, ולא רואים בכך פגם או פסול הפוסל את המועמד לשלטון. כך למשל היו לנשיא מיטראן פרשיות אהבים מחוץ לנישואין, כולל בת מחוץ לנישואין והדבר לא עשה רעש בתקשורת.

באנגליה, פרשיות כמו בגידות, נערות ליווי, צילום עם או באזור של זנות או יחסים הומוסקסואליים - חיסלו לא מעט קריירות פוליטיות.

בישראל, יש לציין, בשנות ה-60 וה-70, התקשורת נהגה באיפוק ובריסון מבוקרים בפרשיות הקשורות לאנשי ציבור, כמו המידע על התנהגותו האישית והציבורית של משה דיין, שאוזכר לעיל, או הסתרת המידע על הטיפול הכימותרפיה הממושכים של הגב' גולדה מאיר - גם בכהונתה כראש ממשלת ישראל.

וועדת העורכים של העיתונות והתקשורת בשנות ה-60 וה-70 קבעה לעצמה כללים, שנשמרו די בקפדנות בנושאים אלה של אנשי ציבור - כללים שהיום לא היו עומדים במבחן הזמן, הפתיחות התקשורתית והתחרות בין זרועות התקשורת, במיוחד עם כניסת האינטרנט והטכנולוגיה החדישה המאפשרת העברת מידע, במהירות ולכל דורש, לרבות פרסומים אנונימיים.

זכות השתיקה של אישי ציבור - המצב החוקי היום הוא, שזכות השתיקה, שהיא בבחינת זכות קונסטיטוציונית, אומנם אינה מופיע בחוקי היסוד שלנו, אבל מושרשת הן במספר חוקים פליליים והן בפסקיה ענפה של בית המשפט העליון.

בארה"ב, הזכות לאי- הפללה עצמית וזכות השתיקה מעוגנות בחוקה, ראה תיקון מס' 5 לחוקת ארה"ב; יחד עם תיקון מס' 6 המחייב ייצוג לכל נאשם ע"י עורך דין והתיקון בחוקה המחייב "ניהול משפט הוגן" – הפרט זוכה למסד הגנה חוקתי על זכויותיו.

לדעתי, יש לעשות הבחנה ברורה לגבי אנשי ציבור בין הזכות לשמור על שתיקה בחקירות פליליות בין התחום הציבורי עליו הן מופקדים או בתחומו הם פועלים מכוח תפקידם, לבין הזכות לשמור על שתיקה בנושאים אישיים פרטיים.

בכל הנוגע לתחום הציבורי - אין לנבחר את הפריבילגיה לשמור על "זכות השתיקה" - שהרי הוא נבחר ע"י הציבור, נשלח ע"י הציבור, וחייב בדיווח לציבור, (ראה פרשת דרעי ופרשת עמותות ברק).

הטוענים שאין אפשרות להבדיל בין נושאים אישיים פרטיים לבין ציבוריים - התשובה פשוטה.

ההבחנה והיכולת להבדיל ולהפריד בין הדברים פשוטה ולא מסובכת.