כאשר ראיתי לראשונה את סרטון היוטיוב הנצפה ביותר בעצם ימים אלו, עלתה בי מחשבה אשר מסבירה את המתרחש. אני מדברת על הסרטון שבו נראית 'דודה' סקוטית מאפירת שיער, שהליך החברות הנשי שלה דילג על צמד המילים 'לעשות גבות', ואשר מצהירה קבל עם ועדה כי "מעולם לא התנשקה והתחתנה" (ואם פענחתי נכון את המבטא הסקוטי הקסום ומרנין הנפש, אני חושבת שהיא הוסיפה בהומר אח"כ כי its not a laughter ).
היא מבצעת אודישן לגרסה הבריטית של כוכב נולד. ברגע שבו היא פוצחת בשירה של השיר 'חלמתי חלום' מן המחזמר 'עלובי החיים', הקהל קם על רגליו ומריע לקול קול גדול, פעמוני ו'מחזה-זמרי' אשר נישא באולם התחרות כפעמוני כנסייה בכנסייה רחבת ידיים.
זה היה אחד הסרטונים המרתקים ביותר שראיתי לאחרונה, אשר לי נראים כמו ניסוי מתוכנן על החברה האנושית והטבע האנושי. לפני מספר שבועות
ניגן ג'ושוע בל, מגדולי הכנרים בעולם, בתחנת הרכבת בוושינגטון. במשך 45 דקות הוא ניגן שש יצירות של באך. במשך הזמן הזה, כיוון שהייתה זו שעת השיא, נאמד שאלפי אנשים חלפו בתחנה, רובם בדרכם לעבודה. אף אחד לא שם לב אליו והוא שלשל לכיסו אך ורק 32 דולר.
יומיים קודם שניגן בתחנת הרכבת, ג'ושוע בל ניגן בפני אולם מלא עד אפס מקום בבוסטון. כרטיס עלה כמאה דולרים בממוצע. נגינתו של בל בתחנת הרכבת אורגנה על-ידי עיתון הוושינגטון פוסט כחלק מניסוי חברתי בתפיסה, טעם ועדיפויות של בני האדם.
כשצפיתי בסרטון של סוזאן בויל, אישה שכנראה ב"קולקשן אוף וילג'ס" שבו היא גרה אין קוסמטיקאית סקוטית מקומית, לא היה לי ספק כי מדובר בניסוי יזום בסוציולוגיה של המחלקה לסוציולוגיה של אחת האוניברסיטאות הידועות בארצות הברית. כמעט ואין לי ספק שאותה סוזאן בויל הינה זמרת אופרה מקצועית, שכנראה מופיעה על הבמה במסגרת להקה ועומדת באחת השורות האחרונות, ועל כן פניה אינן מוכרות לציבור.
אין לי כמעט ספק שבמסגרת הניסוי בסוציולוגיה של האוניברסיטה הנעלמה, נדרשה סוזאן בויל להתגחך (לדוגמא לנענע את גופה בטפשות על הבמה, להתגאות ברווקותה ובכך שהיא unemployed), וכמובן, להסיר מעל עצמה כל סממנים של טיפוח ונשיות, וכל זאת בכדי לחלץ מן הקהל את הסטראוטיפים הכי מכוערים שלו. לפני שנים הוקרן בבתי הקולנוע סרט בשם 'המסכה'. בנה של אישה אשר גולמה בידי השחקנית שר היה נער עם מחלה נדירה אשר גורמת לו להתכער באופן מטורף. כל אימת שאדם לטש בו מבט הוא שאל אותו "מעולם לא ראית חייזר בחייך"? זו הייתה הדרך שלו להתמודד עם הסטראוטיפ, פשוט לזעזע את האדם הניצב מולו תוך עימותו עם החשיבה הסטראוטיפית שלו. כשצפיתי בסרטון של בויל סברתי שמראה המוזנח והופעתה הקריקטוריסטית נוצרו במכוון על-ידי המחלקה לסוציולוגיה של אותה אוניברסיטה עלומה, וזאת בכדי לעורר בצופה את כל הסטראוטיפים הישנים.
האם "סוזאן בויל" הייתה כוכבת הערב, או האייטם המרתק בסרטון הקצר? איני חושבת. אני סבורה כי המרתקים והמעניינים בסרטון היו קהל הצופים והשלישיה הבלתי-נדלית של השופטים, ובראשם סיימון הציני (היחידי שנותר על כסאו כשכולם קמו והריעו ל"סוזאן בויל"). הם לקו בכל הסטראוטיפים האפשריים וסימון שאל את בויל בציניות: "כיצד זה שעד כה לא התגלה כשרונה". הקהל עיוות את פניו בלגלוג כאשר סוזאן בויל הצהירה כי הוא רוצה להיות מפורסמת כמו "איילין פייג'". רק כאשר פצחה בשירה בקול הפעמונים המפורסם (אמנם רק בימים האחרונים, אבל כן, כבר מפורסם) והעצום שלה, קם הקהל על רגליו והריע. זהו בהחלט ניסוי סוציולוגי על האופן שבו תופסות הבריות את זולתן לאור סטראוטיפים.
לחשוב שסוזאן בויל היא זמרת עם קול גדול שאף אחד לא נתן לה סיכוי בשל כיעורה והיעדר המודעות שלה לנורמות יופי דכאניות ומכאיבות כגון הטקס המכאיב של מריטת הגבות (קשה היה שלא לשים לב לגבות ה'חביתוש' שלה...), ועל כן לא התגלתה עד כה (אם ארד לרגע מהסבר ה'ניסוי בסוציולוגיה' ואניח כי מה שהתרחש היה ספונטני ולא מתוכנן).
...זה מזכיר לי זמרת אחרת, יפיפייה וחטובה, עם כל דרישות הסף התקניות של זמרת MTV, קרי בעלת שרירי בטן חטובים, יכולת לרקוד ריקודי HIP HOP, כשמאחוריה מפזזת להקה אשר מחקה את תנועות-הריקוד שלה בתיאום מושלם, יכולת ללבוש מכנסי 'דפוק אותי' וחזייה קטנה ועדיין להיראות מצוין בזה, וכמובן בלונג' פלטיני שאומר 'הביטו בי, אני מטופשת'. שלא לדבר על חיוך הליפ-גלוס המטופש והמושלם של 'אני נחמדה'. הקול שלה מזוויע. היא נשמעת כאילו היא עדיין לא החליטה אם היא מאנפפת או גונחת בסרט פורנו או שניהם ביחד; הקול שלה נוראי וכשהיא נדרשת אחת לכמה זמן לבצע ביצוע כיסוי לשיר של זמר אחר, אני רק מתוועדת לאופן שבו ניתן להרוס שירים. כן, אני מדברת על בריטני ספירס עם מראה הברבי ו
הקול המאנפף שדורש אטמי אוזניים.
הכיצד היא הפכה לזמרת בעלת שם עולמי, למרות הקול המאנפף וספק נאנח, כאשר בויל נשארה במחשכים? האם יתכן שכאשר אנו שומעים מוזיקה אנו רואים את גזרתה החטובה של בריטני דרך תדרי הקול, ונעשים 'חרשים' לאינפוף? האם יתכן שכאשר אנו רואים את מראה הספק 'חביתוש' ספק 'דודה עם מערוך' של סוזאן בויל אנו הופכים אטומים לקול הפעמונים שנחבא מאחורי ענני חוסר טיפוח חיצוני זה?
גם אם 'פרשיית סוזאן בויל' איננה ניסוי מתוכן בסוציולוגיה, ממש כמו הניסוי של ג'ושוע בל ברכבת התחתית, התוצאה אינה אלא המחשת-מופת של סיטואציה אנושית. תיאוריות רבות בסוציולוגיה פותחו לא בהכרח עקב 'נסויים מתוכננים' כמו עקב מקרים אמיתיים - מן מיקרוקוסמוסים אשר האירו את המקרוקוסמוסים של החברה.
כך היה כאשר אישה נאנסה ונרצחה בסנטרל פארק שבניו-יורק של שנות ה-60, ואף אחד לא שעה לזעקותיה, למרות שכל השכנים שמעו וראו - אך בכל זאת נמנעו מלעשות דבר. סוציולוגים למדו מכך על האדישות לחיי הזולת בחברות עירוניות מנוכרות.
אם נניח שגם מקרה סוזן בויל הינו מקרה אמיתי ולא ניסוי מתוכנן בסוציולוגיה, ניתן ללמוד ממנו הרבה מעבר להתפעמות מקול הפעמונים הגדול שלה, כמו גם מההתמוגגות שאנו חשים כאשר אנו שומעים שיר ממחזמר. ניתן ללמוד ממקרה סוזן בויל על סטראוטיפים. סטראוטיפים הם מנת חלקם של שופטים היושבים בדין, ולעיתים 'חורצים גורלות' על סמך דיעה קדומה כלפי המגזר שאליו מתשתייך האדם שעניינו נדון. סטראוטיפים הינם מנת חלקם של מחוקקים אשר לעיתים קרובות מחוקקים חוקים כלפי מגזרים מסוימים בציבור מתוך הנחה ולפיה למגזרים מסוימים משויכות תכונות אופי מסוימות. אם סוזאן בויל הייתה נפסלת ל'כוכב נולד' הבריטי, זה היה עצוב, אך לא נוראי. השאיפה של אדם "להיות כוכב" היא ציפיה, שלעיתים מתגשמת ולעיתים לא. לעומת זאת, שופטים ומחוקקים אחראים על זכויות היסוד של בני הציבור. עד כמה הם מודעים לכך שלעיתים הם חושבים ומתנהלים כמו הקהל אשר ייחס לסוזן בויל 'כשלונריות' מובטחת על הבמה, רק מפני שאינה נראית כמו בריטני ספירס?