לאחר עריכת דוח הביניים של ועדת וינוגרד לחקר כשלי המלחמה בלבנון, עתרה ח"כ זהבה גלאון לפרסום דוח הביניים של הוועדה, ולקיום דיוני הוועדה בדלתיים פתוחות (
בג"צ 258/07 ח"כ זהבה גלאון נ' ועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006, תק-על 2007(1), 751 (להלן: "הבג"צ הראשון"). המדינה גרסה כי על הוועדה לקיים את דיוניה בדלתיים סגורות בשל הצורך להגן על בטחון המדינה כמו גם על חסיון העדויות.
בבג"צ הראשון נפסק כי על ועדות חקירה ממשלתיות מכוח סעיף 18א ל
חוק יסוד הממשלה יחול עיקרון פומביות הדיון, הן משום עליונותו של עיקרון זה במשפט הישראלי, והן בהיקש מן הפומביות המתחייבת מכוח
חוק ועדות חקירה, התשכ"ח - 1968.
היעדר פומביות דיוני הוועדה צריכה להיות החריג לכלל לאור שיקולים של בטחון המדינה או יכולת להגיע לחקר האמת דווקא בדלתיים סגורות. הואיל ורוב העדויות כבר נמסרו לוועדה הרי שנפסק באותו מקרה שאם ייערך סבב עדויות חדש, על הוועדה יהא לבדוק בכל מקרה לגופו באם להטיל חסיון על העדויות, אם לאו. באשר לעדויות אשר כבר פורסמו, על הוועדה לפרסם את אותן עדויות אשר עצם פרסומן לא יפגע בבטחון המדינה.
זאת ועוד: אין להמתין לפרסום הדוח הסופי, ויש לפרסם את מסקנות פסק הדין, לאור העובדה שהוועדה עצמה הסכימה לפרסם את דוח הביניים.
לאחר הינתן הבג"צ הראשון, השתהתה ועדת וינוגרד בפרסום דוח הביניים, ועל כן עתרה גלאון (
בג"צ 1999/07 ח"כ זהבה גלאון נ' ועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006, תק-על 2007(2), 551(להלן "הבג"צ השני")): א. לפרסום לו"ז לפרסום דוח הביניים. ב. לפרסום, בינתיים, של עדויות אשר פרסומן מותר.
נפסק:
מהו הדין החל על הוועדה? הוועדה מונתה על-ידי שר הביטחון ועל-ידי ראש הממשלה אשר הסמיכו אותה לא רק לקבוע את סדרי עבודתה, אלא גם לקבוע קביעות בנוגע לפומביות/היעדר פומביות הדיונים.
בבג"צ הראשון נפסק כי בשיקול דעת הוועדה בנוגע לפומביות/היעדר פומביות הדיונים, עליה לפעול ב
סבירות, תוך שקילת כל השיקולים הרלוונטיים, וזאת לאור ערכי היסוד של השיטה, ועיקרם, זכות הציבור לדעת. אין לקבל את טענות ועדת וינוגרד ולפיהן, אין בנמצא דין אשר מסדיר את פרסום/אי-פרסום העדויות, וזאת הואיל וניתן להקיש באשר לשיקולי פומביות הדיון מן השיקולים אשר מנחים את פומביות הדיון כאשר עסקינן בוועדות חקירה לפי
חוק ועדות חקירה, התשכ"ח - 1968. השיקולים הללו מצויים בסעיף 18(א) לחוק זה והם: שמירה על בטחון המדינה, על יחסי החוץ שלה, על עניין כלכלי חיוני של המדינה, על שלומו או פרטיותו של אדם, וכן מניעת פגיעה בדרכי פעולה חסויות של רשות או גוף שיש להם סמכויות חקירה לפי דין.
זאת ועוד: מכוח סעיף 19(א) ל
חוק ועדות חקירה הוועדה רשאית שלא לפרסם דוח כאמור, כולו או מקצתו, אם ראתה שפרסומו עלול להכביד על המשך החקירה.
מהו פרק זמן סביר לפרסום העדויות? א. כזה שיהא בסמוך לפרסום דוח הביניים, כך שהציבור יוכל להשוות את הדוח לחומר הגולמי. ב. לאחר שהתקבלה ההחלטה מה ראוי לפרסום מבחינה ביטחונית, ומה לא ראוי לפרסם, קרי, יש לפרסם את דוח הביניים לא יאוחר מסיום כתיבתו, ואף ראוי לפרסמו מוקדם יותר.
עמדתה של השופטת פרוקצ'יה: על הוועדה לפרסם
לאלתר את העדויות אשר הובאו בפניה, וזאת משום שעל ועדה צריכים לחול כללים של שקיפות ושל פומביות הדיון, וזאת מכוח עקרונות היסוד של השיטה (הזכות לקבל מידע = חלק מחופש הביטוי), והן משום שוועדה זו שהוקמה דומה היא במהותה לוועדת חקירה ממלכתית, מה גם מבחינת המהות נחקר פה נושא אשר ברגיל נחקר על-ידי ועדות חקירה ממלכתיות.
מהו פרק זמן סביר לפרסום דיוני הוועדה? המושג 'זמן סביר' צריך לשקלל בתוכו הן את האינטרס הציבורי למידע, והן את המגבלות האובייקטיביות אשר עומדות לרשות הוועדה, תוך שיש ליתן עדיפות לעקרון חופש המידע. יש לפרסם את העדויות ככל האפשר בסמיכות זמנים לפרסום דוח הביניים, קרי, לאלתר.
הוועדה היא נאמנת הציבור אשר צמא לדעת מה אירע במלחמה. בהיותה נאמנת הציבור, עליה לפעול לאור עיקרון זכות הציבור לדעת.