14 לאוגוסט 1958 - חם בחוץ, לח, אביך, צפוף. כולם מזיעים וקצרי רוח. אימא מתנשפת בכבדות, ניכר שליבה סוער.
"קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה"...
לא יכלו להתאמץ קצת יותר. רציתי שזה יהיה היום הכי יפה בחייה של מנטינה.
איזה רב נמוך ואיזה קול מעצבן יש לו... אוף... שתיגמר התפילה, אני רוצה לגשת אליה. היום... החתונה של מנטינה. הפעם... היא הצליחה... חתונה עם מעט אנשים ובבית כנסת קטן.
אני זוכרת איך מנטינה התמירה והיפה עמדה מול אימא ובנחרצות הודיעה לה "אמא החלטתי, אני מתחתנת בבית הכנסת... או שלא אתחתן כלל... תחליטי".
זה היה רק לפני חודש.
הבטתי בפניה של אימא. מעולם לא ראיתי את אימא כה עצובה. קולה היה שקט, כנוע ומובס. "אוי לי... ואוי לבושה"... "למה בבית הכנסת בתי, מה יגידו השכנים. שחס וחלילה, טפו, טפו, טפו, שמא, את מעוברת או אלמנה? חס וחלילה... חס וחלילה חס ושלום"
אך, מנטינה בשלה - "ככה החלטתי וזהו... לא רוצה לשמוע על הנושא הזה יותר. חתונה בבית הכנסת או כלום". השליכה את ערימת ההזמנות על השולחן, סובבה גבה ויצאה.
בינינו, לא הבנתי למה הן מתווכחות. איזה אופציה הייתה בכלל. "בית-שרה" במרכז העיר? או אולמי "שושנים" ברחוב המסגר שהיום המראה שלו לא מי יודע מה???
אימא יצאה מהמטבח הקטן והצר אל המרפסת, לשאוף אוויר. אבא ישב שם, כהרגלו, לאחר יום עבודה מפרך. מעשן סיגריה אחרונה. אימא הביטה בו, הדמעות חנקו את גרונה. אבא קם מכיסאו בבהלה, מעולם לא ראה את אימא כך. בדרך כלל, קיבלה את פניו בהערות ובטרוניות על יומה הקשה, כאילו הוא ישב כל היום בבית קפה. והיום... נשתנו פניה. לא כתמול שלשום היא. אבא, קם עטף אותה בידיו הגדולות אל תוך חיקו. "מה קרה? ספרי, מה קרה? אני תפילה, חס ושלום, שלא קרה דבר לילדים.
"לא", ענתה, "אבל, כן".
"מה זאת אומרת לא, אבל כן?"
כוחה לא עמד לה יותר. היא פרצה בבכי קורע לב. "מנטינה... אוי מנטינה העקשנית דומה לאימא שלך בדיוק. היא רוצה להתחתן בבית כנסת ואפילו את ההזמנות הכינה לבד... לא עלינו, לא עלינו, שלא נדע, טפו... טפו... כמו יתומה, סידרה הכל ברבנות כאילו אנחנו לא קיימים. שנעמאל יא רבי (מה אעשה אוי אלוהים)... מה קורה לנו???..."
אימא, שקומתה נמוכה מאוד, נעלמה כמעט כליל. שפופה היתה.
אבא, הניע את ידו הפנויה אל פניה. הרים את סנטרה, הסתכל בעיניה ומחה את דמעותיה. "הביטי בי... ילדתך ילדה טובה. אנחנו נתנו לילדים את החינוך הטוב ביותר שיש ואם זהו רצונה אנחנו צריכים לברך אותה. אין טעם להתנגד... מה יגידו השכנים אם נבטל את החתונה? חשבת על זה?"
אבא, ידע מהי נקודת התורפה של אימא - השכנים.
וכך, ב-14 לאוגוסט 1958, מנטינה עמדה מתחת לחופה. הכל נראה, לכאורה, רגיל. רב, חופה לבנה ומסביב עמדו כל האורחים. הנה... הדודה מהרצליה והדודים מנס ציונה. והנה השכנה שתומת העין, שאימא שנאה שינאת נפש. זאת, שתמיד הייתה כורכת סביב זרועותיה "של לבן", כאילו היה גלימה של מלך. הולכת בצעדים קטנים, קטנים, כשהיא זורקת ישבניה פעם ימינה ופעם שמאלה.
"רכלנית", אימא הייתה מסננת מבין שיניה, לאחר הביקור היומי שלה בביתנו. אך, כשבאה אלינו הביתה, כבוד מלכים הייתה מקבלת. שחס וחלילה... לא תרכל עלינו ולא תגיד משהו רע על הילדות.
אימא, תמיד אמרה עליה - "רואה רק בעין אחת, אבל האוזניים... ברוך השם, והלשון שלה כתער חדים". אבל, מנטינה אהבה אותה מאוד. תמיד שאלתי את עצמי, למה למנטינה לאהוב אישה שכל השכנים אהבו לשנוא?
והיום, ביום חתונתה, החליטה מנטינה, שהיא היא, שטומת העין, שנואת נפשה של אימא תעמוד לצידה.
הייתם צריכים לראות את אמי, באותם רגעים. פניה נפלו. היא כיווצה את שפתיה חזק חזק. קפצה אגרופיה סביב המוט של החופה. הרגשתי שאם החופה לא תסתיים מהר, יקרה אסון. מה אני אגיד לכם, עכשיו ממש ריחמתי על אימא שלי.
תאמינו לי, קשה לרחם על אימא. היא הייתה אישה גאה. שהכל, אבל הכל, התנהל על-פי רצונה.
מעולם לא ביקשה עזרה, אפילו לא מאבא. כמו נמלה חרוצה הייתה משכימה קום, רוחצת, מנקה, מכינה כריכים לכולם ויוצאת לעבודתה המפרכת. תמיד דאגה שלא יחסר דבר. כאשר, כולנו היינו קטנים, הייתה משכימה בשלוש לפנות בוקר לעבודה באיסוף בוטנים או תפוחי אדמה, כדי שבבוקר תוכל להיות איתנו. מאוחר יותר כשאחותי חזרה מבית הספר היא הייתה הולכת למשמרת שנייה של עבודה בנקיונות בתי הספר בסביבה. אשת חיל הייתה ומעולם רוחה לא נפלה. אך, היום, החתונה הזו, שברה אותה. עיניה מעורפלות מהדמעות שמילאו אותן. היא עמדה בצד כאילו לא שייכת.
זו לא ילדתה האהובה שמתחתנת היום. זה לא ייתכן. מילא, החתונה בבית הכנסת, אבא הצליח לשכנע אותה שזה עדיף על ביטול. אבל, השכנה השנואה לצידה של בתה האהובה. היא סובבה פניה. היא רק רוצה שהכל יסתיים ולחזור הביתה. לפתע, היא שומעת את השכנות שלה מתלחשות. מנידות ראשן כאילו אסון קרה. היא התקרבה אליהן. שלום לך, תגידי איזה שמלה בחרתם למנטינה לא מגיע לה! מה זה??? היא הייתה נשואה פעם??? אבל, היא צעירה. איך הספיקה???
הנה עוד לא עברה דקה, וכבר השכנות מרננות. היא ידעה שזה מה שיהיה??? אימא לא הבינה, אבל למה הן מזכירות את השמלה. היא הסבה מבטה שוב למנטינה ואוי לה ולאותה בושה. איזה שמלה, שמלה ורודה. היא לא האמינה למראה עיניה. ניכר היה שסיפור השמלה כתש אותה לחלוטין. אימא נראתה באותם רגעים זקנה פי שבעה. מרוסקת...!
חודש ימים... נסעה מנטינה הלוך חזור לתל אביב.
אימא, שהשלימה עם סיפור בית הכנסת, התפייסה עם מנטינה. היא התעניינה, מדי פעם, איך תפירת השמלה מתקדמת.
"נהדר" ענתה מנטינה "מתי השמלה תהיה מוכנה?"
"אימא", ענתה לה מנטינה בקוצר רוח, "כשהשמלה תהיה מוכנה את תראי אותה". אימא, שכפי הנראה, התייאשה מהתנהגותה של מנטינה הפסיקה לשאול.
האמת, הפעם, מנטינה פחדה אפילו מחברתה הטובה מריומה. זו, שתומת העין. שני לילות לפני יום החתונה, הגיעה מנטינה אליה עם שקית אטומה וגדולה. ניגשה לארון, שרק למנטינה ולבתה רחל הייתה גישה. שם היו מונחות גם שמלותיהן החשופות אותן נהגו ללבוש, כאשר יצאו יחד לבלות בעיר הגדולה, תל אביב.
"מה זה?", שאלה מריומה, "מה יש לך בשקית האטומה?"
"אה, זו שמלת החתונה שלי. את יודעת מריומה, ששמלת כלה אסור להראות לפני החתונה. מחשש לעין הרע, תמיד הזהרת אותי מהעין הרעה של כולם. אז, אני מבקשת ממך אל תפתחי את השקית. עוד יומיים, רק עוד יומיים ותראי אותה".
מנטינה דחפה את השקית הגדולה עמוק עמוק בארון ונעלה אותו. היא ידעה, שאפילו מריומה... שאהבה שיש צרות לשכנים, הייתה כועסת עליה והייתה רצה לספר לאימא אילו הייתה רואה את השמלה.
כל הנוכחים באולם נשארו פעורי פה, כשדינה ירדה מהמונית ורצה מהר מתחת לחופה.
אני, כמעט נחנקתי, פתאום הגרון כאב לי נורא, רציתי רק הביתה. הסתכלתי על מנטינה ולא האמנתי. מה זה... מה זה... מנטינה לבושה בשמלה ורודה ביום חתונתה??? שמלה ורודה עשויה מבד טפטה עם מחשוף בצורת לב כשהחזה של מנטינה מבצבץ ממנו.
לאחר מספר דקות שהיו כנצח ארוכות, בלעתי חזרה את כל מה שעלה מתוכי והבטתי בה. מנטינה נראתה יפהפייה. לא כמו כל הכלות עם השמלות החיוורות, התפוחות. שמלתה של מנטינה הייתה צמודה והבליטה כל איבר בגופה. אהבתי את מה שראיתי. הסטתי את ראשי מאימי שלא תבחין חלילה, שאני מרוצה ממה שאני רואה. הערצתי את מנטינה. ידעתי, מנטינה תשבור מוסכמות כדי לקיים הבטחות. אני אוהבת את מנטינה, הבנתי אותה. היא קיימה את שבועתה... שבועתה לדן... אהבתה האמיתית.
אימא לא רצתה שום קשר עם המשפחה של דן. "זו משפחה שרבה עם כל השכנים". "אני לא אוהבת אותם ומעולם רגלי לא תדרוך בביתם". כך הייתה אומרת אימא, כאשר מנטינה ניסתה לומר משהו טוב עליהם.
אני לא יודעת למה אימא שנאה אותם. אני חושבת שזה היה בגלל התרנגולות של אימא שעברו לפעמים את הגדר לחצר שלהם ומיד הם היו מאמצים את הביצים שהן הטילו. אבל, האמת, אני חושבת שהיא שונאת אותם בגלל שהיא לא אהבה את בתם רינה, שהייתה כל יום מגיעה אלינו הביתה מנסה לעזור לאימא ובעצם, באה לחזר אחרי אחי. אחי היה בבת-עינה של אימי ולא אחת כמוה תהיה לו לכלה. אך היא לא שיערה בנפשה מה מתחולל מאחורי גבה. איזה רומן אדיר יש בין דן, אחיה הצעיר של רינה, לבין מנטינה.
דן, חייל צעיר, יפה תואר. שיערו מתולתל ועיניו שחורות בורקות. תמיד הוא הזכיר לי את תמונתו של דוד המלך, שראיתי פעם באנציקלופדיה.
כל יום שישי, אחת לשלושה שבועות, מנטינה הייתה דוחפת לתוך ידי גרוש ופתק שקיפלה אותו חמישה קיפולים. וגם אחר כך הייתה מוציאה אותו מידי ומקפלת עוד שני קיפולים נוספים, שחלילה לא ייפתח. "תיזהרי לאבד אותו, ותיזהרי שאף אחד לא יראה אותך", הייתה אומרת.
הייתי מחזיקה את הפתק חזק חזק. מסתכלת ימינה ושמאלה שאף אחד לא יראה אותי ורצה מהר, מהר לתחנת האוטובוס בקצה השכונה. לחכות לדן.
אחת לשלושה שבועות הוא היה מגיע הביתה. הוא היה יורד מהאוטובוס... עם המדים המאובקים. גבוה, יפה תואר. וואו וואו איזה יפה... הרגליים רעדו לי כשהייתי רואה אותו. באחת הפעמים, כל כך נבהלתי שאיך שראיתי אותו יורד מהאוטובוס לא יכולתי לזוז. פחדתי שהלב שלי מרוב קפיצות ייצא החוצה ואני אמות.
הוא חיכה לי. ידעתי, כי הוא היה ניגש אלי, היה לוקח מידי את הפתק בעדינות וברוך. פותח אותו לאט לאט, ממולל אותו בין אצבעותיו עוד כמה שניות. מסתכל עליו שוב ושוב באהבה עד שהפתק היה נעלם בתוך כף ידו הגדולה. כך הרגשתי כמה הוא אוהב אותה. אחר כך הוא היה נושק לי במצחי ואומר – "תגידי לה שהכל בסדר".
באחת הפעמים לא יכולת להתאפק. הלכתי מתחת לגשר, שאף אחד לא יראה אותי. פתחתי את הפתק, קיפול ועוד קיפול ועוד קיפול... לא האמנתי... לא יכול להיות. הסתכלתי שוב ושוב בפתק, לא האמנתי, לא היה כתוב שם כמעט כלום רק שלוש מילים "אצל מריומה כרגיל". הם נפגשו בסתר, כל הזמן. מגיל ארבע-עשרה. כך סיפרה לי, כשהתבגרנו.
בלילה, כשהייתה חוזרת מהפגישה עם דן. אימא הייתה מחכה לה ערה מאחורי ערימת הכריות שעל השולחן. כמו לכולנו.
בלילות אלה, הייתי מוציאה את הראש מתחת לשמיכה ומקשיבה. מעניין איזה סיפור כיסוי חדש תמציא מנטינה היום. אני הייתי שומעת את כל השיחה ביניהן. ובכל פעם פחדתי שאימא שלי תדע שאני שותפה לדבר העבירה. כשמנטינה סיפרה לאימא היכן היתה, ידעתי ששום דבר לא נכון. מהבושה והפחד הייתי לוקחת את הכר. מכסה את פניי כאילו אני לא קיימת כלל.
אבל, סלחתי למנטינה. כי למרות שהייתי קטנה, הבנתי שהסיפורים והשקרים הלבנים נועדו לשמור על אהבתם. הבנתי אותה, ידעתי כמה היא מאוהבת ומאושרת עד אותו יום ביוני 1956.
כולם היו צמודים לרדיו, יפה ירקוני שרה... ופתאום... שקט.
פיפ... פיפ... "כאן ראומה אלדר"...
"שני חיילים עלו על מוקש ופונו במצב קשה לבית החולים סורוקה בבאר-שבע"
שקט שרר מסביב...
היה לי רגש מוזר. מאוחר יותר נודע לנו. אחד הפצועים היה דן. הוא פונה לבית החולים במצב קשה ולא החזיק מעמד. לאחר מספר שעות הוא לא היה עוד בין החיים.
באותו יום, על יד קברו, היא נשבעה לו אמונים ושמרה את סודה בליבה - שביום מן הימים כשתתחתן, היא תלבש אך ורק שמלה ורודה כמו אלמנה ותתחתן רק בבית כנסת קטן.
כך האמינה שהיא תוכל לשמור לנצח את אהבתם.
כולם היו המומים ולא סלחו לה הרבה שנים על השמלה הוורודה. אימא, אבא, הדודים והדודות. אבל, רק אני ומריומה, הבנו וסלחנו. אהבנו וידענו למה. למה חתונה בבית כנסת ולמה שמלה ורודה.
