נתחיל מהשורה התחתונה:

פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת קסטנר - פסול ובטל מכל וכל, שכן נשיא בית המשפט העליון דאז, יצחק אולשן, שישב בראש הרכב השופטים שדן בפרשה, היה נגוע בניגוד אינטרסים חמור. ניגוד האינטרסים האמור חייב את הנשיא אולשן שלא להתקרב אל התיק הטעון הזה - לא לקבוע את הרכב השופטים שיישב בו, ובוודאי שלא לשבת הוא עצמו בהרכב. משעשה כן, ואף ישב בראש הרכב השופטים שדן בפרשה - חרף ניגוד האינטרסים החמור שהוא היה נתון בו - חרץ הנשיא אולשן את כל ההליך שהתקיים תחת שרביטו לפסילה.

הדברים יובהרו וינומקו כאן:

בשתי רשימות קודמות ראינו כיצד ראש הממשלה משה שרת מתערב ובוחש במשפט קסטנר שהתנהל בבית המשפט המחוזי בפני השופט בנימין הלוי, וכמו-כן ראינו כיצד משה שרת ואנשיו, במבצע הונאה של ממש, מעוותים ומזייפים את ספרו של יואל בראנד ("בשליחות נידונים למוות"), שעסק בפרשה.

התנהלותו זו של שרת - הן כלפי משפט קסטנר והן כלפי ספרו של יואל בראנד - מעידה בעליל שהוא חשש מאד והיה מוטרד מתוצאות הפרשה, ובעיקר חשש הוא מכך שעו"ד שמואל תמיר, שהיה סניגורו של גרינוולד, ימנף את הפרשה במטרה להגיע ולסבך בעזרתה את ראשי מפא"י והסוכנות היהודית - בהם כמובן את משה שרת עצמו, שהיה ממנהיגיה הבולטים.

בהקשר זה די אם נזכיר את דבריו של משה שרת - כפי שרשם אותם בזמן אמת ביומנו האישי (ציטוט): "יואל ברנד, אם יופיע כעד (במשפט קסטנר), יסבך מאד את העניין כי בתקופה שלאחר כישלון שליחותו הוא השתולל במשלוח תזכירי קיטרוג לראשי הסוכנות בתלותו בהם את קולר השחיטות בהונגריה, ועכשיו ישמשו כל אלה חומר הרשעה בידי שמואל תמיר".

דבריו אלה של משה שרת מדברים בעד עצמם. ומשה שרת, זאת לזכור, היה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית (מעין שר החוץ) בתקופת השחיטות בהונגריה - כך שברור לחלוטין שהוא, משה שרת, היה אחד מיעדיו הראשיים והעיקריים של שמואל תמיר.

כן ראוי להזכיר כי כוונותיו של שמואל תמיר לנצל את משפט קסטנר כדי לסבך את ראשי מפא"י והסוכנות לא היו בגדר סוד: הדבר שטף את התקשורת באותם ימים, והיה ברור שקסטנר, בראייתו של שמואל תמיר, היה אך סולם לטפס ולהגיע בעזרתו אל הנהגת מפא"י והסוכנות היהודית - בהם כמובן משה שרת.

ראוי לציין שגם קסטנר עצמו היה חלק מהממסד הפוליטי: בהונגריה הוא היה פעיל בתנועת העבודה הציונית, ולאחר שעלה ארצה הוא השתייך למפא"י, שימש דוברו של שר המסחר והתעשיה דב יוסף, וכמו-כן היה מועמד מטעם מפא"י בבחירות לכנסת.

הנה כי כן: משפט דיבה שהחל נגד הנאשם מלכיאל גרינוולד, הפך והיה למעשה למשפט נגד ישראל קסטנר - כאשר קסטנר משמש למעשה סולם במגמה להגיע בעזרתו אל ראשי מפא"י והסוכנות היהודית, ולסבך אותם בהאשמות כמי שהיו אחראים למעשיו ומחדליו של קסטנר וחיפו עליו בתקופת שואת יהודי הונגריה.

הבחישות ונסיונות ההתערבות של משה שרת במהלך משפט קסטנר - במטרה לצמצם נזקים ולהשאיר העניין תחת שליטה - נכשלו כישלון חרוץ. השופט המחוזי בנימין הלוי קרע את קסטנר לגזרים, הפך אותו למעשה לנאשם - עד שקבע כי "קסטנר מכר את נשמתו לשטן".

פסק הדין הרשיע למעשה את קסטנר בקביעה שהוא שיתף פעולה עם הנאצים והסתיר מפני יהודי הונגריה את סכנת השמדתם הצפויה. הדבר גרם לזעזוע קשה בציבור, היכה את המדינה כולה בתדהמה והממשלה בראשות משה שרת נפלה.

אבל לא אלמן ישראל, כי פסק הדין הקשה של בית המשפט המחוזי היה רק שלב א' של המשפט: הפרשה עלתה בהליך ערעור לבית המשפט העליון, ושם נמצא מי ששילשל לקסטנר - כלומר למפא"י ולמשה שרת - חבל הצלה. שנאמר: כשיש חברים - מי צריך פרוטקציה? כי אם נשיא בית המשפט העליון הוא חבר אישי וידיד נפש שלך - אתה מסודר...

אין צורך להביא עדים שיעידו על החברות הקרובה והידידות האישית העמוקה ששרתה בין משה שרת לבין יצחק אולשן לאורך עשרות שנים - לרבות בימי משפט קסטנר, כי הן משה שרת והן יצחק אולשן מעידים בכתובים על הידידות האמיצה ששרתה ביניהם. כך למשל, כותב משה שרת ביומנו האישי ב-8.1.53 כי "השופט אולשן ידידי הוותיק בא לתה..."; או בהזדמנות אחרת, אגב העלאת אפשרות שאולשן יתמנה לנשיא בית המשפט העליון, מספר משה שרת לקבוצת אנשים כי: "אולשן ידידנו הוא משפטן מצויין".

ומה שלא פחות חשוב: אולשן עצמו נותן מצידו אף הוא ביטוי רחב ומפורט לקשר ולידידות האמיצה שבינו לבין משה שרת - ידידות שהחלה בנערותם בימי גימנסיה הרצליה. הנה על הידידות הזו דברים שכותב אולשן בספר זכרונותיו "דין ודברים":

"מאז נסיעותיו התכופות של משה שרת בין ארצות הברית וארץ ישראל בשנת 1947 לא נפגשתי אתו. פגישתנו הראשונה הייתה בשעת המצעד הצבאי הראשון של צה"ל בתל אביב. נפלנו אחד בזרועות חברו. להתרגשותנו לא היה גבול, שהרי התגשם החלום שאיחד אותנו ... עם גמרנו את הגימנסיה 'הרצליה'."

והנה מה שכותב אולשן בספרו על הברכות שקיבל בעקבות מינויו לנשיא בית המשפט העליון:

"קיבלתי הרבה ברכות מן הארץ ומחוץ לארץ, אבל יקרה מכולן הייתה לי ברכתו של ידידי וחברי משה שרת שהיה אז ראש הממשלה. על טופס של ראש הממשלה הנושא את התאריך 5 באוגוסט 1954 ... נאמר: 'יצחק היקר, חובת כבוד נעימה ביותר היא לי לברכך בתפקידי הרשמי על הכהונה שהוטלה על שכמך, ושמחת משנה היא לי לעשות זאת כחברך וידידך זה עשרות בשנים ... שלך בכל לב, משה שרת'."

בהקשר למכתב הברכה הנ"ל ראוי לציין, כצירוף מקרים, שהמינוי של אולשן לנשיא בית המשפט העליון, וכמובן מכתב הברכה שנשלח ממשה שרת ליצחק אולשן, היו בעיצומו של משפט קסטנר, ואין צורך בתבונה מופלגת לנחש שמשה שרת העריך באותם ימים, שמשפט קסטנר עשוי לעלות בבוא היום לבית המשפט העליון - כלומר אל שולחנו של הנשיא אולשן - על כל המשתמע מכך.

וציטוט נוסף מספרו של אולשן:

"באמצע דצמבר 1954 הזמינני משה שרת, באותו פרק ראש הממשלה, לבוא לשיחה דחופה לדירתו. משה היה חברי מאז "הקבוצה המצומצמת" עוד מלפני מלחמת העולם הראשונה. בתקופת לימודינו בלונדון, עד שנשא את ציפורה, אף התגוררנו בדירה אחת. גם אחרי שחזרנו מלונדון נמשכה הידידות בינינו. מאז קום המדינה היינו נפגשים לעיתים קרובות, פגישות רעים...".

בהקשר לפגישה הדחופה הזו, יצויין שבפגישה זו הטיל שרת על אולשן לשבת בוועדת "אולשן-דורי" שחקרה את "הפרשה" (היא "עסק הביש" - "מי נתן את ההוראה?" וכו' וכו' - פרשה שאינה קשורה לענייננו). המדובר בוועדת חקירה חשאית שמונתה אישית על-ידי ראש הממשלה ולא על-ידי הממשלה. מספר בהקשר זה אולשן בספרו: "קיבלתי על עצמי את הדבר [לשבת בוועדה] בתורת חברו [של משה שרת], שנענה לו באופן אישי כדי לסייע לו בחקירת העניין, וכדי להביא את התוצאות לידיעתו האישית".

ועוד בהקשר לוועדת "אולשן-דורי" - על מידת האינטימיות שבין אולשן ושרת ניתן ללמוד גם מהדברים הבאים בעת שאולשן מסר לשרת את דוח החקירה - כפי שאולשן מספר בספרו: "בשעה שמסרתי לשרת את הדוח החתום, התקיימה ביננו שיחה ארוכה. במהלכה גילה לפני את התלאות והקשיים שנגרמו לו בתקופת כהונתו של לבון כשר הביטחון, כמו עניינים שבוצעו בלי שהוא [שרת] ידע עליהם ועל העדר קשר תקין בינו לבין שר הביטחון, וכי כל תלונותיו בנדון זה לא הועילו".

ויודגש, שוועדת "אולשן-דורי", שכאמור מונתה באופן אישי וחשאי על-ידי משה שרת, ישבה על המדוכה בעצם הימים הסוערים שבהם התנהל משפט קסטנר. במילים אחרות, בזמן ששרת הטיל על הנשיא אולשן את חקירת "עסק הביש" ואף שוחח עמו באופו אינטימי על הבעיות שלו עם לבון - היה שרת טרוד ומודאג גם ממשפט קסטנר, שעתיד היה לעלות לבית המשפט העליון - אל שולחנו של הנשיא אולשן.

דומה שדי בכל אלה להראות את טיב ועומק היחסים והקירבה האישית שבין משה שרת לבין נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן - לרבות בעצם הימים שבהם התנהל משפט קסטנר. לכל אלה יש להוסיף שאולשן היה קרוב מאד לשרת גם מבחינה אידאולוגית ופוליטית. אולשן מרבה לספר בספרו על פעילותו הפוליטית - לרבות במשותף עם משה שרת - בימים שלפני הקמת המדינה. אין ספק: בין ראש הממשלה, משה שרת, לבין נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן שררו יחסים אישיים קרובים מאד - יחסים שהשתרעו על פני עשרות שנים - כולל בימי משפט קסטנר.

ובמצב העניינים הזה - כאשר שמואל תמיר משתמש במשפט קסטנר כאיל ניגוח נגד ראשי מפא"י והסוכנות היהודית - בהם כמובן משה שרת, שהיה מאבות המוסדות הללו - במצב העניינים הזה עולה פרשת קסטנר, בהליך ערעור, לבית המשפט העליון; ונשיא בית המשפט העליון, הקובע את הרכב השופטים שידון בתיק קסטנר, הוא ידיד נפשו של משה שרת מזה עשות שנים - יצחק אולשן; ולראש הרכב השופטים שידון בפרשה ממנה הנשיא אולשן את עצמו.

משה שרת יכול להרגע. חברו וידידו הקרוב זה עשרות שנים - נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן - לא יאכזב אותו.

אין משמעות רבה לשאלה אם שרת ואולשן שוחחו או לא שוחחו ביניהם על פרשת קסטנר במהלך פגישותיהם האישיות והחבריות שהתקיימו גם בעצם ימי המשפט. כי הנשיא אולשן ידע היטב - כפי שידעה ודיווחה התקשורת באינטנסיביות, וכפי שידע כל הציבור - שלתוצאות משפט קסטנר השפעה וזיקה של ממש לגורל חברו וידידו משה שרת. התקשורת באותם ימים לא חסכה מהציבור דיווחים על כוונותיו של תמיר לנגח ולסבך את ראשי מפא"י והסוכנות - כפי ששרת עצמו מביע זאת מפורשות ביומנו האישי.

ובאחת - ניגוד אינטרסים במירעו! והכל - אוי לעין הרואה ולאוזן השומעת: בתוככי היכל הצדק.

אין ספור פסקי דין ניתנו לאורך השנים על-ידי בית המשפט העליון בדינם של עובדי ציבור (ושופטים הם עובדי ציבור לעילא) הנקלעים למצב של ניגוד עניינים. כי איסור ניגוד עניינים בשפיטה הוא אחד העיקרים החשובים - אם לא החשוב ביותר - של הצדק הטבעי.

קובע השופט אהרן ברק בפסק דין יסודי וחשוב שניתן בעניין זה:

"כלל יסוד הוא בשיטתנו המשפטית כי אסור לו לעובד הציבור להימצא במצב בו קיימת אפשרות ממשית של ניגוד עניינים... לכלל זה מקורות מספר, אשר החשובים שבהם הם כללי הצדק הטבעי מזה וכללי האמון מזה. על-פי כללי הצדק הטבעי אסור לו לעובד הציבור להימצא במצב בו קיימת אפשרות ממשית של משוא פנים או דעה משוחדת... תחום פעולתו העיקרי של כלל זה הוא לעניין עובד ציבור המבצע תפקיד שיפוטי...".

בפסק דין אחר קובע השופט ברק כי ניגוד עניינים נמנה על אותם פגמים יסודיים המביאים לביטולו של מעשה המינהל. ואם לגבי מעשה המינהל כך - ברור שלגבי מעשה שיפוטי הדברים הם מקל וחומר.

קובע גם השופט בייסקי:

"העיקרון של ... משוא פנים עקרון יסוד הוא בדיני מינהל, וכאשר הוא קיים, יש בכוחו לשמש עילה לפסלותו של האקט המינהלי או השיפוטי".

ועוד לא דיברנו על כך, שעל-פי הדין - כאשר עובד ציבור מעמיד עצמו במצב של ניגוד עניינים, הוא מסתכן בעבירה פלילית של מירמה והפרת אמונים. בהקשר זה, די אם נזכיר כאן, שראש הממשלה עד לאחרונה אהוד אולמרט - אמור לעמוד למשפט פלילי בשל ניגוד עניינים.

לא ניכנס במסגרת רשימה זו לנימוקי פסק הדין שניתן על-ידי בית המשפט העליון בפרשת קסטנר, כי ההליך כולו הזדהם בשל ישיבתו של הנשיא אולשן בהרכב השופטים - מה עוד שהוא היה אב בית הדין שגם קבע את הרכב השופטים וניהל את ההליך - כל זאת חרף ניגוד האינטרסים החמור שהוא היה נתון בו. ואם יעיין מאן דהוא בפסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת קסטנר - הוא יבחין ודאי שהנשיא אולשן - מכל שופטי ההרכב - לא מסתפק בכך שהוא הופך את פסק הדין של השופט בנימין הלוי שנתן את פסק הדין בערכאה התחתונה, אלא הוא גם נוזף בהלוי קשות ובאופן חריג לפי כל קנה מידה - קבל עם ועולם. הנשיא אולשן לא מתחשב כהוא זה במעמדו של השופט בנימין הלוי - הוא עצמו נשיא של בית המשפט המחוזי - ומלקה אותו כהנה וכהנה על התנהלותו בהליך שהתנהל בפניו.

האם ההתנפלות הזו של אולשן - רק של אולשן - על הלוי, קשורה עם ניגוד האינטרסים שבו אולשן היה מצוי? בהקשר זה נספר, שבפסק דינו נוזף אולשן בשופט הלוי בין היתר על כך שהוא איפשר (ציטוט): "התרת עדויות בלתי רלוונטיות (כמו בעניין הגירסה על תפקידו של [קורט] בכר בעסקות מסחריות המבוצעות בהווה על-ידי ישראל בגרמניה, בפרשת מאסרו של [יואל] ברנד על-ידי הבריטים וכדומה...)".

איזה צירוף מקרים מעניין הוא זה: שני העניינים הללו - קורט בכר ולהבדיל יואל בראנד - קשורים ונוגעים לידידו האישי וחברו הקרוב של הנשיא אולשן - הלא הוא ראש הממשלה משה שרת. הכיצד? כאשר אולשן מדבר על תפקידו של קורט בכר (שנקבע פה אחד בפסק הדין שהוא פושע מלחמה) בעסקות מסחריות המבוצעות "בהווה" על-ידי ישראל - ברור שהשאלה הזו מונחת לפתחה של ממשלת ישראל באותו "הווה", ובראשה משה שרת כראש הממשלה.

בהקשר זה אין צורך בתבונה רבה כדי להבין כי מי ששאף למשוך את משפט קסטנר לכיוון הזה של תפקידו של קורט בכר בעסקות בהווה עם ישראל - הוא עו"ד שמואל תמיר שלא הסתיר את כוונתו להביך ולסבך את מפא"י ואת הממשלה. והרי משה שרת, מתוקף תפקידו כראש הממשלה, הוא מנהיג מפא"י. אלא שאולשן, כפי שראינו, נוזף בהלוי על שהתיר למשוך את המשפט לכיוון האמור.

אבל הזיקה של משה שרת למאסרו של יואל ברנד על-ידי הבריטים - זו זיקה מובהקת ממש. כי זאת לדעת: קסטנר עצמו מעיד במשפט כי בתפקידו כראש "ועדת ההצלה", הוא טיפל והיה מעורב באופן אינטנסיבי במהלכים ובשיקולים לשיגורו של יואל בראנד מהונגריה הכבושה כדי לפגוש את מנהיגי הסוכנות - בהם משה שרת - בעניין הצעת אייכמן לעסקת "סחורה (משאיות) תחת דם". אלא שיואל בראנד נעצר בדרך (בעיר חאלב בסוריה) על-ידי הבריטים, והפגישה הממושכת בינו לבין משה שרת התקיימה כשהוא, בראנד, נתון במעצר. סוף דבר שהעסקה נכשלה ומשה שרת הודיע לבראנד שבהחלטת הבריטים הוא מנוע מלחזור להונגריה, ותחת זאת הוא הועבר לקהיר להמשך מעצר על-ידי הבריטים לתקופה של למעלה מארבעה חדשים.

האם יואל בראנד כעס על משה שרת עקב מאסרו וכישלון השליחות? בהקשר זה די אם נזכיר כאן שוב את דבריו של משה שרת ביומנו שם הוא מספר כי כי (ציטוט): "בתקופה שלאחר כישלון שליחותו [של בראנד] הוא השתולל במשלוח תזכירי קיטרוג לראשי הסוכנות בתלותו בהם את קולר השחיטות בהונגריה".

זאת ועוד, בספר זכרונותיו מספר אולשן כי "בעיתונים התחילו להפוך במשפט הזה [משפט קסטנר], וכבר בשלביו הראשונים הפך לעניין של מאבק בין המפלגות. ד"ר קסטנר היה חבר מפא"י, או קרוב אליה. מפא"י הייתה בין המפלגות שצידדו בעד ד"ר קסטנר, ומפלגות האופוזיציה ובעיקר חרות תמכו בגרינוולד ... חלק גדול מן העדים ומן העדויות של הסנגוריה כלל לא נגעו לעניין, והובאו רק כדי להתנצח עם המפלגה שבשלטון".

עינינו הרואות: אולשן עצמו מעיד, שמשפט קסטנר הפך כבר בשלביו הראשונים למאבק בין מפא"י לבין חרות. ומי עמד אז בראש המפלגה שבשלטון שעמדה תחת מתקפה? כמובן שחברו וידידו האישי והקרוב של הנשיא אולשן - הלא הוא משה שרת. שלא לדבר על כך שאולשן עצמו היה בעברו פעיל פוליטי ומקורב למשה שרת - לא רק כידיד אישי וקרוב, אלא גם אידאולוגית ופוליטית.

וכך, כשמפא"י בראשות משה שרת נתונה למתקפה קשה, וכשהפגזים של שמואל תמיר נוחתים בקירבה מסוכנת לידידו האישי של אולשן, משה שרת, או אז קל אולי להבין מדוע הנשיא אולשן - רק הוא מכל השופטים בהרכב - מצא לנכון לנזוף בשופט בנימין הלוי על הרחבת היריעה לכיוונים שלדעתו היו לא רלוונטיים, דוגמת פושע המלחמה הנאצי קורט בכר, ולהבדיל יואל בראנד כמפורט לעיל.

האם הנזיפות הקשות של אולשן בנשיא בית המשפט המחוזי בנימין הלוי במשפט קסטנר - השאירו חותם על היחסים האישיים ביניהם?

בסיפור המדהים שיסופר כאן יש כדי לזרוק אור על השאלה הזו. שנים ספורות לאחר משפט קסטנר נתפס אייכמן והובא למשפט. על-פי החוק הרלוונטי, העוסק בעבירות שעונשן מוות, בנוסח שהיה בתוקף באותם ימים, משפטו של אייכמן היה אמור להערך בהרכב שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי בירושלים. היה איפוא ברור, שנשיא המחוזי בירושלים, בנימין הלוי, שכזכור ישב במשפט גרינוולד-קסטנר, יישב גם בראש ההרכב במשפט אייכמן. אלא שנשיא בית המשפט העליון, אולשן, החליט - ללא כל סמכות בדין - להתערב בעניין ולסכל את כוונתו של בנימין הלוי לשפוט את אייכמן.

הנימוק לעמדתו של אולשן, כפי שהוא מספר בזכרונותיו, היה בכך, שבמשפט קסטנר קבע הלוי ש"קסטנר מכר את נשמתו לשטן". לטענתו של אולשן, השופט הלוי התכוון במילה "שטן" לאדולף אייכמן (למרות שהלוי לא אמר זאת מפורשות), ולכן הוא, בנימין הלוי, פסל בכך את עצמו מלשבת במשפטו של אייכמן. במילים אחרות, אולשן טען שבמשפט קסטנר הביע בנימין הלוי דעתו כלפי אייכמן, ולכן הוא מנוע מלשבת בדינו ולשפוט אותו - באשר יש בכך לפגוע בטוהר ההליך השיפוטי.

אולשן הזמין, איפוא, את הלוי לשיחה ארוכה וניסה לשכנעו להסתלק מהמשפט מהנימוק שבמשפט קסטנר הוא כבר הביע את דעתו על אייכמן, ואם הוא יישב במשפט אייכמן - ייפגע בכך העיקרון "שלא די בצדק שייעשה, אלא צריך שייראה שנעשה". אלא שהשופט הלוי לא ויתר והיה איתן בדעתו לשבת בראש ההרכב שישפוט את אייכמן.

אבל גם אולשן לא ויתר, וכאן עשה אולשן מעשה המנוגד לעקרונות משפטיים בסיסיים: הוא דחף ושכנע את שר המשפטים, פנחס רוזן, לפעול בכנסת ולשנות את החוק, וכך - באמצעות חקיקה פרסונאלית - להביא לסילוקו של השופט בנימין הלוי ממשפט אייכמן.

בלחציו של השופט אולשן שונה, איפוא, החוק ובנוסחו החדש הוא קבע שמשפטים על עבירות שעונשן מוות יתקיימו אומנם בבית המשפט המחוזי - אבל אב בית הדין יהיה שופט של בית המשפט העליון, שיתמנה לכך על-ידי נשיא בית המשפט העליון (כלומר, במקרה זה, על-ידי אולשן עצמו). משכך, מינה הנשיא אולשן את השופט משה לנדוי לשבת בראש ההרכב שישפוט את אייכמן. אלא שהשופט לנדוי מינה את בנימין הלוי לשבת לידו בהרכב (לא כאב בית דין כמובן), וזאת במסגרת פשרה שהושגה בין אולשן לבין שר המשפטים.

אולשן מתעקש לטעון בספרו שצעדו זה כלפי הלוי לא היה כדי לסגור עמו חשבון עקב פסק הדין שלו במשפט קסטנר, אלא כדי לשמור על מראית פני הצדק.

כי נשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן, הרי הוא ידוע כשומר מובהק של מראית פני הצדק וטוהר ההליך השיפוטי - בתנאי שההליך השיפוטי אינו נוגע לאנשים ששמם משה שרת.