במישור הכללי אמר יעקב: "יצחק רביבי, שהיה מנהל בתי המשפט, היה אומר שיש ארבע תקופות בחייו של השופט. הראשונה – מיד אחרי המינוי: אימה ופחד, אתה לא מסוגל לתת החלטה בבקשת דחייה. השנייה – אני ואפסי עוד: איש לא יכול ללמד אותי כלום. השלישית היא הכי טובה, שבה אתה מאוזן ונותן את ההחלטות הכי טובות. הרביעית היא המרמור: איך קידמו את ההוא ואותי לא. הוא צדק. הוא גם אמר שיש שופטים שנתקעים באחת התקופות".

יעקב, שהיה שופט באילת בשנותיו הראשונות כשופט לפני כשני עשורים, הרחיב את הדיבור על שיפוט בעיר קטנה. "כאשר אתה שופט יחיד בעיר קטנה ויש לך ילדים בגיל בית ספר, המצב מתחיל להיות מסובך. במדורת ל"ג בעומר של בנותי בבית ספר יסודי ניגשו אלי שלושה אנשים: יש לי מחר תיק תעבורה אצלך, אולי נסגור עכשיו? זה נעשה בתמימות, בלי רצון להשפיע, אלא כמו שאומרים לכל בעל מלאכה אחר בעיר. אנשים בדרך כלל באים בכוונות חיוביות, לא שליליות.

"ב-1 בספטמבר אתה הולך לקנות ספרים בחנות, אתה עומד בתור, ואז בעל החנות מזהה אותך: כבודו, מישהו עוזר לך? לא נעים, אתה לא יכול לעקוף תור בגלל שאתה כבודו. בקשת פסילה בעיר כמו אילת – אמרתי למבקש: נניח שאני אפסול את עצמי; לאן אני אשלח אותך? לעקבה? תסע 250 ק"מ לבאר שבע? אלה אנשים פשוטים, שכל יום עבודה חשוב להם. לא מערערים כמעט בעיר כמו אילת, כי השופט אמר.

"יש בזה טוב, יש בזה גם המון הגבלה על השופט. בעיר כמו תל אביב הוא יכול להיות אנונימי לגמרי, בסוף יום העבודה הוא יכול לצאת לפאב. בעיר כמו אילת אין סיכוי: תוך שלושה חודשים כל העיר מכירה אותך. אתה מאוד מוגבל. למשל: ללכת במכנסיים קצרים זו בעיה. צריך לזכור שזה שהיית בבית הנשיא והושבעת להיות שופט, זה לא אומר שאתה הבן-אדם הכי חכם – וזה בעדינות".

בתשובה לשאלה של השופט המחוזי בדימוס גדעון גינת, אמר יעקב: "הבידוד המקצועי הוא מאוד קשה, ולכן הקשר עם שופטים אחרים הוא חיוני לשופט שנמצא לבד במקום כזה. אתה עלול לשגות ואיש לא יעיר לך, כי גם לא מערערים. כדאי שכל אחד יעשה לעצמו איזשהו רב". בהחלט מקובל שלשופט צעיר יהיה מנטור שאיתו הוא מתייעץ, הוסיף יעקב בתשובה לשאלה אחרת.

"אנחנו באמת המגנים האחרונים של הדמוקרטיה, זו לא מליצה. קשה לפעמים לראות את זה, אבל עיני האזרחים נשואות אלינו – בעיקר האנשים הפשוטים שמשהו כואב להם והם באים לבקש סעד. צריכים להיות קשובים ולפתוח את הלב, לא הכל זה סדרי הדין ולא הם יכתיבו את הדין", הדגיש יעקב.

"לפעמים תקבלו בקשות בכתב יד, בעברית עילגת, עם שגיאות כתיב עצומות – ולפעמים אלו יהיו הבקשות הכי רציניות שתקבלו. לא תמיד הספרים המסוגננים שמגיעים ממשרדים הגדולים הם הכי חשובים; בכלל לא. צריך תמיד לזכור את אותו איש קטן שבא לבית המשפט באמת כדי לקבל סעד. נורא קל ונורא מפתה, בעיקר לשופטים שהיו עורכי דין בערים הגדולות, להגיד: שיגיש כמו שצריך לפי תקנות סדרי הדין. זה בלתי אפשרי. אותו אדם לא יכול לעשות את זה, אין לו כסף לעורך דין.

"תחשבו למשל על אימא חד-הורית שברחה מהצפון שעובדת מבוקר עד לילה, אין מי שיתמוך בה, ועכשיו עובדי הרווחה לקחו לה את הילד מהבית. האמא, שהיא היסטרית לחלוטין, צריכה ללמד על עצמה סנגוריה בפני כבודו. זה נראה לכם הוגן? לי לא. כל שופט מוצא פתרון אחר. אני פניתי לאחד מעורכי הדין הוותיקים באילת וביקשתי ממנו שיעשה פרו-בונו. פתאום ראית שהדברים משתנים: יש צד שני, יש מי שמגן על העמדה של האמא. אין מי שיעזור לה, פרט לשופט שבאותה עיר. הפתרון של ללכת לפי סדרי הדין – הרסת משפחה בתוך שניות.

"תחשבו על תיקים אזרחיים. אתה נותן פסק דין לא על הרבה כסף, על 100,000 שקל – אתה יכול להרוס משפחה. אם האבא עובד במלון אחד והאימא במלון אחר, כל אחד מביא 5,000 שקל בחודש הביתה – גמרת אותם. אנחנו דנים בדיני נפשות, ובכלל לא בצד הפלילי. בפלילי – על אחת כמה וכמה. אני לא אומר לא לחייב עני. לחייב כשצריך לחייב, אבל בדחילו ורחימו. לא יורים כל הזמן בכל התותחים".

בתשובה לשאלה כיצד הוא מרגיש לאחר מתן פסק הדין, אמר יעקב: "ברגע שנתת את פסק הדין – אתה סוגר. אתה חייב להתנתק". בתשובה לשאלה על התחושה כאשר פסק דין מתהפך בערעור, אמר יעקב: "אתה יכול לומר לעצמך שהם צדקו או שהם טעו. לפעמים זה מוביל להפקת לקחים. אני לא מהשופטים שלוקחים מאוד קשה כאשר הופכים החלטה שלהם. משלמים לערכאת הערעור כדי לחשוב אחרת".

לדברי יעקב, כתבי הטענות הפכו להיות ארוכים בצורה בלתי נסבלת, וזאת ללא כל צורך. הוא הסביר, כי השאלות הן אותן שאלות כמו שהיו לפני 20 שנה – ואז הטענות היו קצרות בהרבה. "הלקוח צריך להשתכנע שיש תמורה לאגרה, וכל תביעה היא ספר טלפון", הוסיף.