"אודה על האמת, כי אף אני נוהג לעיתים 'לישון על זה לילה'. כך הורוּנו חז"ל בהתבסס על דברי הנביא ישעיהו (א', י"ז): 'אַשְּרוּ חָמוֹץ' - אשרו דיין שמחמץ את דינו (בבלי, סנהדרין ל"ה, א') - "משהה אותו ומלינוֹ כדי להוציאו לאמיתו" (רש"י, שם)". כך אומר (יום ג', 1.3.16) שופט בית המשפט העליון,
נעם סולברג, בעניינו של
אביחי מנדלבליט והתנהלותו בפרשת הרפז.
סולברג תמך בהחלטה לדחות את העתירות נגד מינויו של מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה. לדבריו, ייתכן שמנדלבליט טעה כאשר אמר לרמטכ"ל דאז,
גבי אשכנזי, שימליץ לו למחרת בבוקר כיצד לנהוג במסמך הרפז שברשותו. אולם אין בכך כדי למנוע את מינויו:
"כאשר אנו בוחנים את מעשיהם של משרתי הציבור שנפל בהם פגם, יש לייחס משקל רב מאוד לשאלה אם מעשים אלו נעשו בכוונת מכוון ומשיקולים פסולים, או שמא מדובר בטעות בשיקול הדעת, פועל יוצא מתנאי דחק ולחץ המאפיינים לעיתים את מלאכת
השירות הציבורי כבעניין דנן. רצוני לומר במפורש, משום שלעתים נשכח הדבר בשיח המשפטי הנוגע למינוי לתפקידים ציבוריים: אדם איננו מלאך. מטבע ברייתנו כבני אדם אנו טועים; אנשי השירות הציבורי אינם יוצאי דופן".
לדברי סולברג, "ברור כי גם אם שגה ד"ר מנדלבליט בהחלטתו 'לישון על זה לילה, הרי מיד עם שחר, בבוקר שלמחרת תיקן את שגיאתו. די בכך על-מנת להפחית במידה ניכרת ממשקלם של המעשה ושל המחדל, עד כדי כך שמשקלם, לטעמי, זניח, אל מול עשרות שנות עשייה מקצועית, פוריה ומוצלחת בפרקליטות הצבאית ובממשלה".
סולברג מדגיש, כי יש להבדיל בין מעשה חד-פעמי המעיד על "דופי ערכי מובנה" לבין מעשה כמו זה של מנדלבליט, "המבטא לכל היותר הפעלה רגעית לקויה של שיקול הדעת, אפשר מתוך אמונה כּנה בנכונותו. על-רקע עשרות שנות עשיה בשירות הציבורי, הן כמעט בלתי אפשרי להימלט מטעויות כגון דא".
סולברג מזהיר מפני "אפקט מצנן שלילי כלפי אנשי השירות הציבורי, שיותר משיהיו עסוקים בקבלת החלטות נכונות, הם ישקדו על אי-קבלת החלטות שייתכן שבעתיד יבואו איתם חשבון
עליהן. כמו-כן יוצר הדבר אפקט מצנן כלפי מועמדים למשרות ציבוריות, בעלי רצון כּן לשרת את הציבור נאמנה, בשל החשש מפני נבירה בכל פרט בעברם, וכבר היו דברים מעולם".
השופט
יצחק עמית התייחס לטענתו של היועץ המשפטי הקודם,
יהודה וינשטיין, בדבר סתירות בין גרסאותיו של מנדלבליט בפרשת הרפז - עליה הוא אומר בסוגריים: "יש הרואים בה כנסיון 'פוטש' שלא היה כדוגמתו בתולדות המדינה ויש הרואים בה פרשת הרכילות העסיסית ביותר בתולדות המדינה".
הוא אומר, כי קיימת מחלוקת עובדתית של ממש בין מנדלבליט לבין וינשטיין, ולכך יש לצרף נסיבות מקלות ושאלות נכבדות שלא נדונו: "חלוף ארבע שנים מהאירוע; השאלה אם היה מקום מלכתחילה לחקירתו של מנדלבליט בנקודה שולית בהסתעפות של פרשת הרפז; קל וחומר אם היה מקום לחקירתו באזהרה; מעמדו של הפצ"ר מול הרמטכ"ל; העובדה שביני לביני נסגרו תיקי החקירה
נגד אשכנזי ו[ארז] וינר; ואם אכן טעה מנדלבליט בכך ש'ישן לילה' על הנושא".
