ההגנה: הראיות חלשות; המדינה: חובה להביע חרטה

החלטתה של ועדת השחרורים בעניינו של משה קצב (יום ד', 6.4.16) חושפת את הטיעונים שהשמיעו הצדדים בדיון בפניה.

סניגורו של קצב, עו"ד ציון אמיר, טען בין היתר, כי הסדר הטיעון שנערך עם קצב (ממנו חזר בו קצב), מלמד על חולשת הראיות נגדו. עוד הצביע על ההדלפות שליוו את הפרשה כולה, וטען שהזכות לשחרור מוקדם היא זכות קנויה. לדברי אמיר, שחרור מוקדם אינו מותנה בהודאה או חרטה, ומשום כך אין לראות בהעדרן עילה לאי שחרור.

עוד אמר אמיר, כי קצב "שיתף פעולה בכל הפניות שהכלא פנה אליו להשתתף בחוגים או בתוכניות שונות". ייתכן שקצב יכול היה להשתתף בתוכניות נוספות, העיר, אך איש לא הציע לו זאת. הוא גם הצביע על כך שרמת מסוכנותו של קצב הוגדרה כנמוכה, וטען שמשמעות הדבר שהיא אפסית. אמיר גם הפנה לפסקי דין, בהם נאמר בין היתר: "אין מקום לזקוף לחובתו של אסיר את אמונתו בחפותו" ו"העובדה שממשיך להכחיש איננה יכולה להוות משקל בשאלה אם ראוי לשחררו".

עו"ד יהושע רזניק, סניגורו השני של קצב, שם על הטענה שהועלתה בערעורו - ונדחתה בידי בית המשפט העליון - ולפיה המדינה דיברה בשני קולות, כאשר תחילה הסכימה להסדר טיעון ולאחר מכן הגישה כתב אישום על בסיס אותן ראיות. לדבריו, קצב הוחזר בכלא מעשיהו על-פי הנחיות השב"כ, ובכלא זה אין טיפול למכחישי עבירה. "אין לקבל החלטה מתוך רגש של נקמה בשל מעמדו של האסיר", הוסיף רזניק.

נציגת המדינה, עו"ד עינת לב-ארי, טענה שאין תקדים אחד לשחרור מוקדם של עבריין מין שלא הביע חרטה. "נעשתה כאן מלאכת מחשבת במיסוך החדר והסטת הזרקור לדברים שבאמת היו קשים בהתנהלות של הפרשה הזאת", הוסיפה. באי-כוחו של קצב ציינו את הסבל שהוא עבר, המשיכה לב-ארי, בעוד המדינה מבקשת מהוועדה לראות את סבלן של קורבנותיו.

לב-ארי ציטטה את פסק דינו של בית המשפט העליון: "צר לנו על כך שלא רק שהמערער ביצע את המעשים שיוחסו לו, אלא שהוא בחר להמשיך ולבזות את המתלוננות, לזלזל ברגשותיהן ולפגוע בכבודן". לדבריה, קצב לא הרים את הנטל המוטל עליו שהוא ראוי לשחרור ושהוא איננו מסוכן. היא ציטטה מתוך פסיקת בג"ץ, לפיה "עבריין מין סדרתי... איננו מביע חרטה, איננו סבור שהוא נזקק לשיקום דרכיו, איננו מסוג האסירים שכלל יש לשחררם שחרור מוקדם, אלא אם עומדים לזכותו טעמים נוגדים וכבדי משקל".

לב-ארי ציטטה מתוך פסק דין נוסף של בג"ץ: "דעת הרוב בוועדת השחרורים אשר הורתה על שחרורו, אינה נדרשת למסר הקשה שהיא שולחת לציבור ככלל ולחוטאים בכוח בפרט. מסר כי עברייני המין יוכלו לזכות, באופן אוטומטי כמעט, בהקלה בעונשם, חמורים מעשיהם ככל שיהיו, אף אם לא יודו ויכו על חטא, בלבד שיציגו תוכנית שיקום פרטית. דעת הרוב אינה נדרשת למסר שהיא שולחת לנפגעות ונפגעי עבירות מין, כי מסע החתחתים שהן צפויות לעבור אם תחלטנה להגיש תלונה במשטרה ממילא לא ישיג את המטרה של מיצוי הדין עם העבריין עד תומו".