לשכת נשיא המדינה קיבלה (יום א', 8.5.16) בקשה לחון את נשיא המדינה לשעבר
משה קצב. לשכתו של הנשיא ראובן ריבלין מסרה, כי מדובר ב"בקשת חנינה עדכנית". לא נמסר מי הגיש את הבקשה - קצב עצמו, בני משפחתו או גורם אחר. כל שנאמר הוא שהבקשה הועברה כמקובל ללשכה המשפטית בבית הנשיא.
מאוחר יותר פורסם, כי את החנינה ביקש קצב עצמו, אשר כתב לריבלין: "ברצוני להישאר ספון בביתי ולרדת לתהום הנשייה מבחינת הזיכרון הציבורי ולחיות את שארית חיי המרוסקים והשבורים בחיק משפחתי". קצב אינו מביע חרטה, אלא רק מביע צער בפני מי שנפגע ממעשיו, תוך שהוא מדגיש את עמידתו של טענת החפות. לדבריו, בריאותו הנפשית נפגעה לאחר שנדחתה בקשתו לקיצור עונשו - אם כי לבקשה לא מצורפת חוות דעת רפואית.
עוד מעלה קצב שורה של נימוקים למתן החנינה: נפילתו מהתפקיד הרם ביותר בישראל אל הכלא, הנסיבות שליוו את משפטו ובכלל זה התמשכות ההליכים, העונש הכבד (שבע שנות מאסר), מצבו הכלכלי הקשה. המצב הקשה של משפחתו ורצונו לשקם את עצמו.
מתן חנינה מצוי בסמכותו הבלעדית של נשיא המדינה, אם כי יש צורך בחתימת קיום של שר המשפטים. בזמן הקדנציה של קצב, קבע בג"ץ כי במקרים נדירים רשאי שר המשפטים לסרב לצרף את חתימתו, ואז אין לחנינה תוקף.
לפני החלטה בכל בקשת חנינה, מקבל הנשיא את עמדת שר המשפטים הנשענת על חוות דעתו של הדרג המקצועי במשרדו. מאחר שפרקליטות המדינה התנגדה לבקשתו של קצב לשחררו לאחר ריצוי שני שלישים מעונשו, סביר להניח שתתנגד גם לבקשת החנינה.
חנינה מוגדרת כצעד של חסד ורחמים, הננקט בנסיבות יוצאות דופן. בשבועיים האחרונים טענו מקורביו של קצב, כי מצבו הנפשי הורע במידה ניכרת לאחר דחיית בקשתו לשחרור מוקדם, ובכך ביקשו להניח את המסד לבקשת חנינה. לעומת, מסרו גורמים בשב"ס, כי לא נצפה שינוי משמעותי במצבו של קצב.
שחרור בתום ריצוי שני שלישים מותנה בהתנהגות טובה ובהיעדר מסוכנות, כאשר במקרה של עבירות מין - נדרשים חרטה ושיקום כדי להעיד על היעדר מסוכנות. בקשתו של קצב נדחתה משום שהוא עומד על חפותו, וממילא הוא לא הביע חרטה ולא עבר שיקום. לעומת זאת, מתן חנינה אינו מותנה בתנאים כלשהם.
