חיילת לשעבר אשר לקתה בנפשה עקב חרדות בתחום אבטחת המידע, לא תוכר כנכת צה"ל. בית המשפט העליון דחה (יום א', 8.5.16) ברוב דעות את ערעורה של החיילת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בו התקבל ערעורה של המדינה ונקבע שלא תזכה לפיצוי.

החיילת שובצה בשנת 2005 שובצה לקורס עובדות חדר מבצעים בחיל-האוויר, בו ניתן דגש רב על אבטחת המידע, תוך אזהרה שאובדן חומר מסווג עלול להוביל לעונשי מאסר. השופט ניל הנדל מתאר מה אירע לחיילת בעקבות זאת:

"היא החלה לבדוק את הארון בו היה עליה לנעול את המסמכים עשרות פעמים ביום, לא נרדמה בלילות, חדלה לאכול והייתה בוכה רבות. המחשבות הנוגעות לחומר המסווג והאפשרות שהוא ייעלם החלו לרדוף אותה. היא הייתה אוספת כל פיסת נייר ברחבי הבסיס בכדי לוודא שאין מדובר בחומר מסווג, וערמה ניירות אלו בארון הנעול שבחדרה. כפי שתואר בחוות הדעת בעניינה, מחשבות אלו זלגו גם לספירה מתמדת של הכדורים במחסנית שניתנה לה בעת שלקחו את תלמידי הקורס לאבטחת יישובים". כתוצאה מכך, ירד הפרופיל שלה מ-97 ל-45.

בית המשפט המחוזי בחן את המקרה לאור ההלכה שנקבעה בידי בית המשפט העליון בהרכב מורחב (הלכת אביאן), ומצא שהחיילת אינה זכאית להכרה. אין ספק שהתקיים בה המבחן הסובייקטיבי של הפגיעה הנפשית, אך לא הוכח המבחן האוביקטיבי המצריך זיקה בין השירות הצבאי לבין הנכות, שכן שמירה על ביטחון שדה היא נורמה צה"לית מקובלת.

השופט מני מזוז אומר, כי המקרה אינו מצדיק מתן רשות ערעור, בפרט כאשר מדובר למעשה בגלגול רביעי אחרי ועדת הערר, בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. מדובר במקרה שכל-כולו נטוע בנסיבותיו הייחודיות, ואין בו כל שאלה כללית המצדיקה דיון נוסף, הוא אומר.

גם אם היה מקום לערעור, ממשיך מזוז, לא היה בו כדי לשנות את קביעתו של המחוזי. המקרה בו מדובר משתייך למקרי הגבול בהם קשה לקבוע זיקה ברורה בין הנכות לבין השירות - וכאן אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים של המחוזי. לצד זאת מציע מזוז, כחומר למחשבה, את האפשרות לשנות את החוק, כך שבמחלות מסוג זה תהיה חזקה (הניתנת לסתירה) שהן נגרמו בשל השירות הצבאי, ושניתן יהיה להטיל על צה"ל אחריות חלקית (ולא רק מוחלטת כפי שהמצב כיום) בהתאם לחלקו של השירות בנכות.

השופט סלים ג'ובראן הסכים עם מזוז באומרו, כי אין מקום למתן רשות ערעור ואין סיבה להתערב בממצאי המחוזי. אומנם הלכת אביאן קבעה שיש לפרש את חוקי הנכים ברוחב לב, אך גם שיש לפרש בצמצום את הקשר המשפטי-סיבתי שבין פרוץ מחלה לבין ייחודו של השירות הצבאי.

השופט ניל הנדל סבר בדעת מיעוט שיש לקבל את הערעור, באומרו שיש לפצות את החיילת על פגיעה שנגרמה בצורה ברורה במהלך השירות ובעטיו - שהרי זו מטרת החוק וזהו גם הצדק הנובע מפערי הכוחות בין חייל לבין צה"ל. לדעת הנדל, אין המדובר במקרה גבולי, אלא במקרה מובהק של נכות עקב השירות. את החיילת ייצגו עוה"ד אלי סבן ומורן שוחט, ואת המדינה - עו"ד שרון מן-אורין.