החוק המחייב לשלול לשנתיים את רשיונו של מי שנתפס נוהג בשכרות, אינו נאכף - למרות החקיקה הברורה והפסיקה החד-משמעית של בית המשפט העליון. זוהי מסקנתו של ד"ר אברהם טננבוים, לשעבר שופט בית המשפט לתעבורה בירושלים, במחקר מקיף המתפרסם ב"מאזני משפט" של המכללה האקדמית נתניה.

בתי המשפט המחוזיים והעליון קבעו שוב ושוב, כי כמעט ואין נסיבות מיוחדות המצדיקות לסטות מעונש המינימום, וכי בהתקיימן ניתן להסתפק בשלילת המינימום; ביתר המקרים יש לשלול את הרישיון למשך יותר משנתיים. אולם מחקרו של טננבוים הוכיח, כי העונש הממוצע הוא פחות משלילה לשנה, ורק 22% מהמורשעים נענשו בשלילה לשנתיים ומעלה.

הדרך בה משתמשים כל הנוגעים בדבר - המשטרה, הסניגורים ובתי המשפט - כדי לעקוף את החוק ואת הפסיקה, היא הסדרי טיעון. בחלק מן המקרים מסכימה התביעה להמיר את הסעיף המחייב שלילת מינימום - "שיכור בהיותו נוהג רכב" - לסעיף שלצידו אין שלילה שכזו. מאחר שהחקיקה בנושא בנויה טלאים-טלאים, מסביר טננבוים, ניתן לעבור לסעיף "בהשפעת משקאות משכרים" או לסעיף "אם הוא שיכור", ולהימנע משלילת המינימום.

טיעון פיקטיבי ואף שקרי

תגובה אחת שקיבל טננבוים מסבירה מדוע הדבר נעשה: "מדובר בעונש דרקוני שאינו הולם את הנסיבות. העובדה שאין 'מדרג ענישה' מביאה את כל הצדדים המוזכרים למדיניות אשר מכירה באופן מעשי באמור לעיל, מבלי להכרי בכך באופן פורמלי (בשל הקביעות של בית המשפט העליון). קיימת דה-פקטו הכרה ברורה שהעונש המנדטורי הקבוע בחוק אינו הולם את הנסיבות במרבית המקרים, ואין הצדקה להטיל אותו. מעבר לכך, העונש המנדטורי הדרקוני נותן תמריצים לניהול תיקי שכרות גם במקרים בהם אין בהכרח צורך בכך, מתוך מטרה 'לדוג כשלים' יש מאין".

הנימוק הפורמלי העיקרי של התביעה להסדרי טיעון הוא "קושי ראייתי", אם כי דבריהם של עורכי דין שרואינו למחקר מלמדים שלעיתים קרובות מדובר בפיקציה, שלא לומר בשקר של ממש המוצג לבית המשפט. אחד מהם סיפר, כי הסכים עם התובע על שישה חודשי שלילה, והתובע ביקש ממנו להצביע על פגמים ראייתיים בתיק. והוא המשיך:

"באופן מפתיע, באולם שאלה השופטת את התביעה אלו 'פגמים ראייתיים' היו בתיק. התובע הוציא את הפקס שקיבל ממני, ולמעשה קרא מתוכו. היה לי את הרושם שהוא מעיין בפקס שלי בפעם הראשונה. השופטת התרשמה מאוד מהפגמים הקשים בתיק. למותר לציין שהסדר הטיעון התקבל על דקדוקיו ופרטיו ללא כל תהייה".

עורך דין אחר סיפר, כיצד הוא מתפלפל עם התובע על הבדלים בשעות בין דוח השוטר לבין מזכר אחר, "וכיצד לכן יש פגמים 'ראייתיים' מהותיים בתיק ולכן העונש בהסדר הטיעון צריך להיות מינימלי ורחוק מפסילת המינימום. תוך כדי כך אני שואל את עצמי האם לשם כך למדתי משפטים, והאם ההליך נראה לי הוגן וצודק. אבל כמובן שאני ממשיך לעשות זאת, כי אין לי ברירה אחרת".

"לא צודק, אבל זה המצב"

שופטים משתפים פעולה עם הסדרים אלו, ממשיך טננבוים, ומביא כדוגמה את מה שאמר שופט בדימוס: "האם אני סבור שהעונש של שנתיים פסילה בכל מקרה הוא צודק? התשובה היא לא. אני סבור שהעונש איננו צודק ואיננו מידתי, וישנם מקרים לא מעטים שהוא דרקוני. אולם זוהי גזירת המחוקק, ואני כשופט אינני רשאי לחרוג ממנה. באשר להסדרי טיעון, על-פי הפסיקה אני רשאי לקבלם, וכך עשיתי. השילוב של אלו אולי לא צודק, אבל זהו המצב". דהיינו: אותו שופט השתמש בפירצה של הסדרי הטיעון כדי לעקוף את הוראת המחוקק, שלדעתו איננה צודקת.

טננבוים קובע: "התוצאה הסופית היא שלמעשה התביעה היא שגוזרת את הדין, ולא השופט. אין כל שליטה במדיניותה זו של התביעה. באופן תיאורטי, התובעים המשטרתיים כפופים מבחינה מקצועית לראש ענף תביעות תעבורה, וזה כפוף (באופן תיאורטי) לפרקליטות המחוז/המדינה, אשר כפופה (באופן תיאורטי) ליועץ המשפטי לממשלה. אבל מבחינה מעשית, כל מחוז נוקט מדיניות עצמאית משלו, ובמקרים רבים אף לכל תובע יש מדיניות משלו".

ממצאים נוספים של טננבוים מלמדים, כי עונשיהם של מי שנשפטים בהיעדרם סופגים עונשים כבדים יותר: השלילה הממוצעת מגיעה ל-28 חודשים, ו-90% מהם נענשים בשלילה לשנתיים ומעלה. טננבוים מציג מספר הסברים אפשריים לתופעה זו: חוסר יכולת להגיע להסדר טיעון או לטעון להקלה בעונש, החמרה בשל הזלזול שבחוסר ההתייצבות, או ניסיון של השופטים לאלץ את הנאשמים להתייצב כדי לערער על עונשיהם.

רק החלשים סופגים עונש מלא

טננבוים גם מצביע על כך, ש-73% מהנאשמים המיוצגים הגיעו להסדרי טיעון, לעומת 42% בלבד ממי שאינם מיוצגים. הנאשמים שאינם מיוצגים משתייכים לאוכלוסיות חלשות יותר מבחינה כלכלית - כגון חיילים וסטודנטים - ואינם יכולים להרשות לעצמם לשכור עורך דין. התוצאה היא, קובע טננבוים, שהחלשים הם הנפגעים משלילת המינימום.

לדברי טננבוים, מחקרו מוליך למסקנה חד-משמעית: "עונש מינימום קיצוני מדי גורר בעקבותיו נסיונות להתעלם ממנו, ובפועל נראה שחסרונותיו עולים על יתרונותיו". לדעתו, כלל אין מקום לעונש מינימום כאשר במקרים כה רבים התביעה היא שלמעשה גוזרת אותו, באמצעות הסדרי טיעון. הוא גם מציג מספר המלצות מעשיות:

• אין לשפוט נאשם בהיעדרו בתיקי שכרות. קל להביא להתייצבותם של נאשמים כאלו על-ידי שיחת טלפון מקדימה ממזכירות בית המשפט, ובמקרה הצורך אפשר כמובן להוציא נגדם צווי הבאה.

• יש לקבוע חובת ייצוג בתיקי נהיגה בשכרות, כך שמי שידו קצרה מלשכור סניגור - ייוצג בידי הסנגוריה הציבורית.

• רצוי להטיל את העונש בעיקר על עבריינים חוזרים ולהביא בחשבון גם את רמת האלכוהול שנמצאה בדמו של הנהג, אם כי שני אלו מחייבים לשנות את החוק.

טננבוים מסכם: "אין ספק שהמצב הנוכחי רחוק מלהיות תקין והוגן, ויש לפעול במהירות לשינויו".