הרבנות הראשית תחזיק בשנתיים הקרובות במונופול להוצאת תעודות כשרות לעסקים, ולא ניתן יהיה להוציא תעודות מתחרות בניסוחים אחרים. בעוד שנתיים ייבדק האם נותקה הזיקה בין המשגיחים לבין העסקים, ואם היא תיוותר בעינה - ניתן יהיה לפתוח שוב את הנושא. כך קובע (יום ב', 6.6.16) בית המשפט העליון.
בג"ץ נדרש להכריע בפרשנותו של סעיף 3 לחוק איסור הונאה בכשרות, הקובע: "בעל בית אוכל לא יציג בכתב את בית האוכל ככשר, אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר". העותרים טענו, כי כל גוף יכול לתת תעודת כשרות; היועץ המשפטי לממשלה סבר, כי הרבנות היא היחידה היכולה להשתמש במילה "כשר", אך גופים אחרים יכולים לתת אישורים שמילה זו אינה מופיעה בהם; ואילו הרבנות דרשה לשמור על הבלעדיות שלה בתחום.
השופט
נעם סולברג אומר תחילה, שאין לקבל את עמדת העותרים, שכן יש לקרוא את סעיף 3 בהקשרו של החוק כולו - וכבר סעיף 2 קובע, כי רק הרבנות הראשית, רב מקומי שהיא הסמיכה או רב צבאי - יכולים לתת תעודת הכשר על-פי החוק.
ביקורת על וינשטיין
את עיקר פסק הדין מקדיש סולברג להכרעה בין הפרשנויות הסותרות של היועץ המשפטי ושל הרבנות, לאחר שהוא מותח ביקורת על היועץ הקודם,
יהודה וינשטיין, אשר סירב לאפשר לרבנות ייצוג משלה - למרות שעמדתו הייתה שונה משלה. רק בהוראתו המפורשת של בג"ץ, התאפשר לרבנות להביא בעצמה את עמדתה בפניו - וכאמור, עמדה זו היא שהתקבלה.
סולברג אומר, שחוק איסור הונאה בכשרות נחקק כדי לתת סמכות דווקא לרבנות, שאחרת - די היה בחוק הגנת הצרכן. יש לכך מספר סיבות: העובדה שכשרות אינה ניכרת על פני המוצר, ההשלכות הקשות של הצגת מוצר שאינו כשר כאילו הוא כשר, הצורך בידע ספציפי כדי לבדוק כשרות והאינטרס הכספי העלול להביא להונאות בתחום זה. עוד הוא מציין, שהכנסת נדרשה במפורש לשאלה האם לרבנות תהיה בלעדיות בתחום, והכריעה לחיוב.
מכאן מגיע סולברג למסקנה: "פרשנותו של היועץ המשפטי לממשלה,
המצמצמת את הבלעדיות של הרבנות הראשית לשימוש במונח 'כשר' בלבד (על הטיותיו השונות) ומותירה את 'שוק הכשרות' ללא פיקוח, חותרת, הלכה למעשה, תחת אופי ההסדר שביקש המחוקק ליצור. אין אנו נדרשים להנחות, השערות או ניחושים באשר לכוונת המחוקק. המחוקק אמר את דברו באופן הצלול והברור ביותר. זו כוונתו, זה רצונו, זוהי תכליתו הסובייקטיבית של
חוק איסור הונאה בכשרות".
לא פוגע בחופש העיסוק
בהמשך דוחה סולברג את טענת העותרים, לפיה סעיף 3 סותר את חוק יסוד
חופש העיסוק. "עניינו הוא בהגבלת אותם בתי אוכל המבקשים להציג את עצמם ככשרים, וזאת על-ידי הכפפתם לרשות מוסמכת אחת, שהיא המגדירה את אמות המידה הנדרשות לשם קבלת תעודת הכשר", הוא אומר. בית עסק יכול להציג את עצמו בעל-פה ככשר, וגם עובדה זו מקטינה את הפגיעה, מעיר סולברג.
"נטילת בלעדיותה של הרבנות הראשית, ופתיחת 'שוק הכשרות' לכל מאן דבעי, וזאת בשים לב למאפייניו הייחודיים של תחום הכשרות היא מציאות שהמחוקק ביקש למנוע. קביעת גורם מוסמך, שתפקידו לקבוע אמות מידה אחידות בתחום הכשרות, מטילה אומנם מגבלות הדוקות יותר על בעלי בתי האוכל, אך מצמצמת עד מאוד את מרחב ההונאה והטעות במישור זה", קובע סולברג.
בשולי הדברים מדגיש סולברג, כי פסק הדין אינו בא לתת הכשר למערכת הכשרות בכללותו, על כל הליקויים המצויים בו, ואף ייתכן שיש מקום לשינויים בן - אך זהו עניינו של המחוקק.
אין להתעלם מן המציאות
המשנה לנשיאה
אליקים רובינשטיין הצטרף לדעתו של סולברג, באומרו שהוא עושה אחרי התלבטות, שכן הבעיות במערך הכשרות של הרבנות ידועות היטב. הוא מעיר, כי בפני בג"ץ מונחת מזה 12 שנים עתירה העוסקת בכך שהמשגיחים מקבלים את שכרם מן המושגחים - ורק כעת יוצא לדרך פיילוט המיועד להביא להפרדה הנחוצה.
לדעת רובינשטיין, הפרשנות של חוק איסור ההונאה בכשרות, כפי שמציע אותה סולברג, אינה יכולה להיות מנותקת מן המציאות בשטח. לכן, לדעתו יש מקום להותיר על-כנו את המונופול של הרבנות למשך שנתיים נוספות, ולבחון בסיומן האם הוכנסו השיפורים הדרושים במערך הכשרות.
השופט
אורי שהם סבר שיש לדחות את העתירה משום שלא ניתן להעניק את הסעדים המבוקשים בה, אם כי לדעתו עדיפה פרשנותו של היועץ המשפטי לממשלה, כך שלרבנות יש מונופול רק על המילה "כשר". לדעתו, פרשנות זו מתיישבת טוב יותר עם תכליתו של החוק, שהיא תכלית צרכנית המיועדת למנוע הטעיה של הלקוחות. עוד הוא אומר, כי דעתו של היועץ המשפטי גוברת גם משום שהוא הפרשן המוסמך של החוק. מאחר שנותר בדעת מיעוט, הצטרף שהם לרובינשטיין וקבע שהמונופול של הרבנות יימשך עוד שנתיים ואז ייבחן שוב.
העתירה הוגשה בידי שי גיני ויהונתן ועדי, אשר יוצגו בידי עוה"ד ריקי שפירא-רוזנברג ואורלי ארז-לחובסקי. את הרבנות הראשית ייצג עו"ר הראל גולדברג, את השר לשירותי דת ייצגו (מטעם היועץ המשפטי לממשלה) עוה"ד נטע אורן ואבישי קראוס, ואת עיריית ירושלים - עו"ד
אשר אקסלרד.
