תראו איך אפשר להפוך ראיון קל לבלוף. עשה את זה השופט בדימוס
עודד מודריק, בראיון לגלובס (11.6.16).
מה היה הרגע המאושר ביותר בקריירה שלך? - נשאל מודריק. תשובתו: "היום האחרון לכהונתי כשופט, כשחתמתי על פסק הדין האחרון, ולא השארתי דבר לאלה שהגיעו אחרי, אחרי שמונה חודשים של 14 שעות עבודה ביממה, כדי להספיק לכתוב את כל מה שהיה עליי לסיים, מאות עמודים של פסקי דין. זה היה אושר שאין לתאר. כמו סינדרלה בחצות הלילה, יש תפוגה של התפקיד, אי-אפשר יותר לכתוב, ואני עשיתי זאת שעתיים לפני".
קודם כל, האמת הקטנה: מודריק הותיר בירושה לפחות תיק משמעותי אחד - תיקו של הנוכל רונן בר-שירה. מודריק הספיק להרשיע אותו אך לא לגזור את עונשו, והמשימה עברה לשופט
בני שגיא.
שנית, האמת הגדולה:
מודריק היה אלוף הסחבת, אולי בתולדות המדינה. חלק מהתיקים שהוא נאלץ לעבוד 14 שעות ביממה כדי לסיים לפני פרישתו, שכבו אצלו שנים על גבי שנים: 11 שנים לתיק בזק, עשר שנים לתיק
יעקב בולוס (והוא הקל בעונש בגלל חלוף הזמן), שבע שנים לתיק עו"ד יוסי נאמן, חמש שנים לתיק בר-שירה (שנמצא במעצר עד תום ההליכים).
לכן, הגאווה הגדולה של מודריק איננה רק מופרכת, אלא גם נסתרת מתוכה. אם הוא היה טורח לעבוד כמו שצריך, הוא לא היה צריך לעמול כך לקראת הפרישה. אם הממונים עליו - נשיאי העליון, נשיאי המחוזי ומנהלי בתי המשפט - היו מטפלים בו כמו שצריך, הנאשמים לא היו סובלים כזה עינוי דין.
