המדינה תפצה עובדת על התנכלויות שנבעו מכך שהתלוננה על הטרדות מיניות - 15 שנים לאחר שהתרחשו. בית הדין הארצי לעבודה קיבל חלקית את ערעורה של העובדת, לאחר שבית הדין האיזורי בירושלים דחה את תביעתה.
ההטרדות המיניות התרחשו במשרד ממשלתי מסוים בשנת 1999, והובאו לידיעת העובדת - שהייתה עוזרת למנכ"ל המשרד. טיפולה של העובדת בתלונות הביא לכך שהמטריד פוטר, הועמד לדין והורשע. בשנת 2000 מונה אדם מסוים למנכ"ל המשרד, ואז נעשה ניסיון לפטר את העובדת ואחרות שהיו מעורבות בפרשה. העובדת פנתה לבית הדין לעבודה, הוחזרה לעבודה לשנה וכיום מועסקת בהנהלת בתי המשפט.
העובדת טענה, כי המנכ"ל דאז ובכיר נוסף במשרד התנכלו לה בשל חלקה בחשיפת ההטרדות, אך התלונות שהגישה למשטרה נסגרו והמנכ"ל זוכה גם בהליך משמעתי. במקביל, בשנת 2001 נפתח הליך משמעתי נגד העובדת עצמה, היא הודתה וכעבור שנתיים ננזפה ודרגתה הוקפאה. בית המשפט העליון ביטל את הענישה, כאשר הנשיאה
דורית ביניש מציינת, כי בנסיבות העניין - היה ראוי להימנע מהעמדתה לדין.
ההליך בפני בית הדין לעבודה החל בשנת 2004, והגיע לסיומו רק במארס השנה; פסק הדין הותר לפרסום רק עתה (22.6.16). בית הדין האיזורי קבע שהעובדת לא הצליחה להוכיח שהמנכ"ל והבכיר התנכלו לה בשל טיפולה בהטרדות המיניות, אך השופטת סיגל דוידוב-מוטולה קבעה, כי המדינה הייתה צריכה להוכיח שהצעדים נגדה לא נבעו מפעילותה זו - ובכך לא עמדה.
"בהתחשב באווירה הקשה ששררה במשרד סביב פרשת ההטרדות המיניות, ובגיבוי שניתן על-ידי המנכ"ל והבכיר לנאשם (כפי שעולה גם מחתימתם על מכתב התמיכה בו), אין זה סביר, כי מערכת היחסים העכורה הייתה מנותקת לחלוטין ממעורבותה של המערערת בפרשת ההטרדות המיניות, ולא בכדי החלה בסמוך אליה על-אף שעד לאותו מועד נחשבה המערערת כעובדת מוערכת", אומרת דוידוב-מוטולה.
בית הדין הארצי פסק, כי המדינה תפצה את העובדת ב-55,000 שקל, והמנכ"ל והבכיר - ב-5,000 שקל כל אחד. כמו-כן בוטל חיובה בהוצאות של 7,000 שקל בבית הדין הארצי, אם כי לנוכח ניהול ההליך על ידה - שגרם לסרבול ניכר - היא לא זוכתה בהוצאות בארצי.
השופטות
רונית רוזנפלד ו
נטע רות ונציגי הציבור איתן כרמון ואמנון גדעון הסכימו עם דוידוב-מוטולה. את העובדת ייצגו עוה"ד
אריאל שמר ו
ליר חן, את המדינה ייצגה עו"ד ליטל ניצן, ואת המנכ"ל והבכיר - עו"ד קארן שמיט.
