מכתב גלוי לזבולון אורלב

מר זבולון אורלב, אני מציע לך לכלול בהצעת החוק שלך סעיף המחייב שנת מאסר גם למשוררים, לסופרים ולאנשי רוח, שהביעו הזדהות עם כאבם של ערבים. מאחר שהיית בעבר מנהל משרד החינוך, אני מציע לך, שהמאסר יחול גם על משוררים וסופרים שהלכו לעולמם וביצירותיהם הביעו את כאבו של העם הפלשתיני. על הפרדוקס הזה בוודאי תצליח להתגבר.

מתוך רצון לסייע לך, אני מבקש להמציא את פרטי כתב האישום כלפי מספר אנשים שהלכו לעולמם, ובחייהם עברו על החוק שאתה עמל עליו - הם פשוט העלו על הכתב ביטויי כאב לנוכח גירוש ערבים מאדמתם ב-1948.

אתחיל בתיאור פשעו של עורך עיתון "הצופה", עיתון שהלך לעולמו. העורך העלה שחור על גבי לבן מאמר של אלישע פורת ובו בין יתר הדברים נכתבו גם השורות הבאות: "שני המשוררים אבא קובנר ואבות ישורון העזו, ראשונים ונחשונים, לתת ביטוי עז ודרמטי, הן לתוצאות המלחמה, שהביאה לגירוש ערביי ארץ ישראל מכפריהם, והן לחיי הפליטות שנגזרו עליהם...". אם לא תמצא את העיתון בארכיון שלך, אתה מתבקש ללחוץ בגוגל את השורה "גרניקה על כל גבעה" ותמצא את העדות "המרשיעה" ב"אתר הצופה" נגד עורך העיתון של המפלגה שאתה עמדת בראשה.

אחרי שתטפל בעורך עיתון "הצופה" עליך לטפל מיד במשורר אבא קובנר, מי שהיה קצין בחטיבת גבעתי ב-1948 ופרטיזן לוחם נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה. אבא קובנר ב-1949 כתב את השיר "קולות מהגבעה" והוא מתייחס בכאב רב לשריפת היישובים הפלשתינים כָרָתִיָּה וְחָתָה באזור בית גוברין, שהיו בגזרת הלחימה של חטיבת גבעתי. לא ייתכן שאבא קובנר ז"ל לא ישב בכלא לפחות שנה אחת בעוון הבלחה חד-פעמית של הסתייגות והוקעה לעבר אלו "אֲשֶׁר שָׁלְחוּ אֵשׁ בְּכָרְתִיָּה וְחָתָה". וכמובן מי שיקרא בפומבי את שירו ישא גם כן בעונש הראוי.

לא ייתכן שמשורר כמו אבות ישורון ז"ל לא ישב שנה אחת בבית הכלא. בקובץ "צְוָת וּצְוָת", שפורסם במחברות לספרות 1949, הוא פרסם שמונה שירים שעניינם תגובה לאסונם של הפלשתינים ב-1948, וזאת מתוך ביקורת כלפי מדיניות הנהגת היישוב היהודי. בשירים "מלשי"נה" ו"יום העז" עושה אבות ישורון הקבלה בין סבלם של היהודים בגולה לבין סבלם של הפלשתינים ב-1948. מר אורלב, לדעתי, אין להסתפק בתגובות הביקורת הספרותית ליצירות של אבות ישורון, אתה חייב לתבוע שנת מאסר אחת לפחות.

המשורר יעקב אורלנד , ששר לנו על ריחו של הרימון מים המלח ועד עין חרוד, לא תעמוד לו זכות משורר נופיה ואנשיה של ארץ ישראל, הוא חייב לשבת שנה אחת בבית כלא בגלל תיאור מצמרר של טבח בעיר לוד בשיר "זוטות". חיבת להיות תגובת השררה על תיאור "עֵינַיִם קְפוּאוֹת פּה וְשָׁם, כְּרֵסוֹת נְפוּחוֹת שֶׁל יְלָדִים" וזאת בעקבות הסיור של אורלנד בעיר לוד, כשהוא נענה להצעת יצחק שדה לסייר באתרי הקרבות. לא ייתכן שלא תחול אימת הדין על משורר המשווה בין מה שראה בלוד ובין הטבח בעיר הולדתו באוקראינה, שלו היה עד בהיותו בן חמש. וכדי לבסס את כתב האשמה כלפי אורלנד אני מביא עדות מרשיעה משירו - "כָּל הָעֵת עִרְפְּלוּ אֶת עֵינַי חֶרְדוֹת הַמְּצִיאוּת וּזְוָעוֹת הַזִכָּרוֹן, מַרְאוֹת הָעֲיָרָה טָעטָיֶעב שֶׁלִּי. הַפּוֹגְרוֹמִים. פּגְרֵי סָבִי וְסָבָתִי, דּוֹדִי וּבְנוֹתֵיהֶם".

זבולון אורלב, אסור לך לפסוח על המשורר נתן אלתרמן שכתב את "על זאת" בעיתון "דבר" ז"ל בטור השביעי ביום ה-19.11.1948 על נער עברי "עַז וְחָמוּש" שמולו "אִישׁ זָקֵן וְאִשָּה נִלְחֲצוּ אֶל הַקִּיר, רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו... וְדַמּוֹ אֶת הַכּתֶל כִּסָּה". אסור שתעמוד לו הזכות של מי שתמך בתנועת ארץ ישראל השלמה, אם העז לכתוב את השורות על נער עברי שב-1948 ניסה את המקלע על אזרחים חפים מפשע - "וְהַנַּעַר חִיֵּך בְּשִׁנַּיִם חָלָב: אֲנַסֶּה הַמִּקְלַע... וְנִסָּה"(מתוך "על זאת").

לא ניתן לפסוח על המשורר אלכסנדר פן, שכתב במוסף הספרותי של עיתון "קול העם" ב-14.7.1952 בשיר הפובליצסטי "סגנון ומחוללו" את המילים: "הַנִּרְצָחִים עוּבְדָה, חֶרְפַּת הַשּׁוֹד - עוּבְדָה הִיא".

לא ייתכן שבהצעת החוק שלך, מר אורלב, לא תכלול את החובה להעמיד לדין את ס.יזהר, ש"בחירבת חיזעה" ו"השבוי" מגלה כאב לגבי האסון שפקד את הפלשתינים. מאחר שתקצר היריעה, אסתפק בתביעה להוציא מקברו את דן בן אמוץ ולהכניסו לשנת מאסר על כתיבת "הגמל והנצחון".

באותה הזדמנות לא לרחם על אהרון מגד הישיש (נולד בשנת 1920) על מתן ביטוי של צער וכאב על גורלם של ערביי הארץ ביצירתו "המטמון".

ולסיום אני מבקש להרשיע אותי, כי אני מתכונן ב-15.5.2010 לעשות מה שעשיתי בשנים האחרונות להשתתף בארוע, בו שותפים יהודים וערבים, שאינם מקבלים את הדפוס המקובל, שביום זה תהיה התעלמות מוחלטת מהמנוצחים ומכאבם.

אהיה ביום זה עם אנשים שנמשיך יחד לבקש להתגבר על תחושות הניכור של האחד כלפי סמליו של השני. להתבונן אחרת בחיינו ובגורלנו מתוך כונה לכאוב ולכבד את הכאב והאובדן בשני הצדדים ולחלוק יחד בזכרון ובסבל האנושי שנגרם לכל הצדדים ובשאיפה משותפת להבנה.

וכהרגלי אקרא את שירה של משוררת אהובה עלי חיה קדמון (נפטרה בשנת 1960) על תאומים שילדה הארץ הזו, ולשניהם זכות לחיים כאן - והתאומים הם יצחק וישמעאל.