היה או לא היה חיסול חשבונות מצד דודו טופז עם אמצעי התקשורת? השתלחותו בערוץ 2 ובמופקדים עליו באה לידי ביטוי עוד כשהעתיק את משכנו לערוץ 10 המתחרה. היה זה כשטופז לא היסס לעקוץ בעצמו, על סף תוכניתו החדשה, את הערוץ שאיכזב אותו. "אתם עוד תראו", הביע אז את מחאתו הגלויה."אני הולך לקרוע לערוץ 2 את הצורה".
הנקמה הבוערת כאש של דודו טופז בערוץ השני ובמדיה הכתובה שאיכזבה אותו, איננה חדשה. מסתבר שכבר היו דברים מעולם. הנקמות הגדולות שהרעישו את הארץ, התרחשו, בעצם, בין כותליהם של אמצעי התקשורת עצמם.
פילוגי המפלגות במחצית הראשונה של המאה החולפת, הביאו גם לפילוג בביטאוניהן. 'למרחב', יומון אחדות העבודה, נולד בעקבות פילוגה ממפ"ם והתחרה ב'על המשמר', ביטאונה משכבר הימים; היומון 'זמנים', של המפלגה הפרוגרסיבית, נולד בעקבות הקרע עם המפלגה הליברלית, ונועד להתחרות ביומונה הוותיק, 'הבוקר'; 'זו הדרך', של רק"ח, נולד בעקבות הפילוג ממק"י ונלחם ביומונה, 'קול העם'; ו'יתד נאמן', ביטאונה של העדה החרדית, נולד בעקבות הפילוג שחל ב"אגודת ישראל" ושהתחרה בביטאונה, 'המודיע'. מסתבר שדווקא הדקויות בין פלגי המפלגות האלה, בינם לבין עצמם, הן שגרמו למלחמת-חורמה בין היומונים שלהן.
חציית קווים
אבל מעל כולם בלטה הקמתו של 'מעריב', שהתפלג מ'ידיעות אחרונות', כשחלק הארי של עיתונאיו עובר לעיתון החדש ומתחרה בו במלחמת-חורמה.
הנקמנות היצרית, הבוערת עד להשחית, בין אמצעי התקשורת הכתובה, הניעה אפילו עיתונאים לחצות קווים. עורכו הוותיק והמיתולוגי של 'ידיעות אחרונות', דב יודקובסקי, לא היסס לעבור אל האויב, 'מעריב', כדי לנקום בעיתון-האם שהתנכל לו וליטול בו לידיו שוב את שרביט הניצוח. ברבות הזמן חצו גם עיתונאים נוספים את קווי האויב – מ'ידיעות' ל'מעריב' ולהיפך. ומכיוון שבשני העיתונים היריבים עסקינן - כאן המקום להזכיר כי נקמה נוסח יעקב נמרודי, בעליו של 'מעריב', עוד לא ברא השטן: הוא רכש את העיתון בעיקר לצורך פורקן, שבו יוכל להביע, חופשי-חופשי, את הגיגיו המנוגדים לשנוא-נפשו, בעליו של 'ידיעות אחרונות'.
הגולם ויוצרו
והיו גם נקמות עיתונאיות בתוך מערכות העיתונים עצמן, כשאפילו הגולם, לא להאמין, קם על יוצרו. שנים ארוכות התנהל מאבק סמוי בין 'ידיעות אחרונות' לבין המקומונים שלו, כשעיתון האם ממש מנתק מגע עם יצירי-כפיו, הכל בשל חילוקי-דעות על פרסום חומר. זכורה מלחמת החורמה של עיתונאים ב'הארץ' באלה של מוספו הכלכלי, 'דה-מארקר', שתפס ראש והשתלט על עיתון האם, בניצוחו של גיא רולניק ובגיבויו של המו"ל, עמוס שוקן. התוצאה הייתה התפטרותו של העורך הראשי, חנוך מרמרי וסגנו, יואל אסתרון, כשרולניק הופך לאיש הדומיננטי.
לימים נוצרה מתיחות קשה בין 'ידיעות אחרונות' לבין אתר האינטרנט שלו, "וואיינט", שהביאה אף היא לניתוק-מגע ממושך בין השניים, בשל חילוקי-דעות על פרסום חומר.
והיו עיתונאים שהעדיפו לעשות את חיסול החשבונות שלהם בחוץ, לאחר שכבר פרשו ממקום עבודתם. כאלה היו יואלה הר-שפי ועמליה ארגמן-ברנע מ'ידיעות אחרונות', שפירסמו לאחר פרישתן את ספרי המחאה שלהן.
ואחרון-אחרון-חביב, אתר "מחלקה ראשונה". לזכותו ייאמר, כי אל מול ים השנאות, ההשתלחויות והנקמות, הוא הפך לבימה קולטת, בזרועות פתוחות, של עיתונאים, מימין ומשמאל. אלה מצאו בו מפלט מאמצעי התקשורת האחרים ומשכן חדש והולם לביטוי הגיגיהם.