בית הדין הארצי לעבודה הכריע בחודש שעבר סופית בסכסוך המתגלגל בערכאות מזה שבע שנים, מתוכן כמעט חמש שנים בהמתנה להכרעה בערעור.
השופטת יעל אנגלברג-שהם דחתה (14.7.16) את ערעורו של ד"ר
עמוס ברנס על פסק דינו של בית הדין האיזורי בחיפה, שניתן בשנת 2011 בתביעה שהוגשה שנתיים קודם לכן. ביה"ד הארצי קבע, כי ההחלטה שלא לפתוח מסלול התמחות בחשבונאות במכללה האקדמית כרמל, בראשו אמור היה ברנס לעמוד, נבעה משיקולים כלכליים ולא משיקולים גזעניים כפי שטען ברנס.
ברנס טען, כי נשיא המרכז דאז, פרופ' יחזקאל טלר, וגיל רשף -- ממקימי המכללה - התבטאו בגזענות נגד "רוב ערבי" שהצטייר במסלול המתוכנן, וכי בשל כך החליטו שלא לפתוח אותו. בתי הדין לעבודה קבעו בשתי הערכאות, כי הגם שמדובר בהתבטאויות פסולות בתכלית - וגם טלר ורשף הודו שהדברים לא היו צריכים להיאמר - הרי שהן לא עמדו בבסיס ההחלטה לבטל את פתיחת המסלול.
בתי הדין מצאו, כי הכוונה הייתה לפתוח את המסלול רק אם יהיו בו 40 תלמידים, אך במועד הקובע - אוקטובר 2008 - נרשמו 13 בלבד, ורק אחד מהם שילם את שכר הלימוד. מכאן, שלא הייתה כדאיות כלכלית ולכן בוטלה התוכנית אנגלברג-שהם מוסיפה, כי טענותיו של ברנס לא נולדו לשם שמים, אלא רק לאחר שהמכללה דחתה את דרישותיו הכספיות, והוא לא היה מעלה אותן אם דרישות אלו היו נענות.
עוד קבעה אנגלברג-שהם, כי פיטוריו של ברנס היו מוצדקים, בין היתר לנוכח החשדות בדבר הטרדה מינית ובשל הטענות שהעלה בתקשורת נגד המכללה. היא גם אומרת, כי ברנס הקליט בסתר את שיחותיו עם ראשי המכללה לא כדי לתעד את מעשיהם הפסולים, אלא כדי להלך עליהם אימים ולסחוט מהם תנאי העסקה משופרים - וגם בכך הייתה עילה לפיטוריו.
בית הדין הארצי חייב את ברנס בהוצאות בסך 20,000 שקל - סכום גבוה במיוחד במערכת בתי הדין לעבודה (לאחר שכבר חויב ב-8,000 שקל בבית הדין האיזורי). השופטות ורדה וירט-ליבנה ו
לאה גליקסמן ונציגי הציבור ראובן רבינוביץ ו
משה מרבך הסכימו עם אנגלברג-שהם. את ברנס ייצג עו"ד ליאור דגן, ואת המרכז האקדמי - עוה"ד רענן הר-זהב ולירון יכין.
