שפת הגוף של אובמה ושל נתניהו

לא לחינם משווים את אובמה לכוכב רוק. צעיר, ספורטיבי ובעל מראה נאה וחיוך אטרקטיבי. הוא מתנועע ככוכב, מסתובב מול הצלמים בלי גופיה, מתלבש בסגנון ספורטיבי, קל רגלים שתמיד עולה במדרגות בריצה קלה. אנחנו מתבוננים באנרגיות הבריאותיות שלו - רואים אותו בטלוויזיה כל יום - בשלל הפעילויות שלו, נסיעות, המראות, נחיתות, נאומים, מפגשים ושלל התפקודים - מעולם לא עייף. אובמה לא נראה עייף לאחר טיסות ארוכות, במפגשים האמורים להיות מלחיצים וכדומה. עייפות לא מציפה את פניו ועפעפיו, ולא את תנועותיו ולא את קולו הבטוח ומשפטיו הקולחים.

האחריות העצומה שעל כתפיו לא ניכרת על גופו, לא על פניו ולא במונולוגים שלו או בתשובות שלו על שאלות. הוא רהוט בתשובותיו, לא מהסס, בטוח בדרכו, נחוש ומה-לא.

האיש שגרם למהפך באמריקה בנושא הגזע, שהגיע בנחישות לראש הפירמידה, הוא גם בעל מושלם, מחזר נלהב של האישה היחידה שקיימת בשבילו, ואב-השנה. בימים הלא רבים שהוא מתפקד כנשיא אמריקה ונשיא העולם כולו, לא ניכר בשפת הגוף שלו, בדבריו ובקצב ההתנהלות שלו, שום פגם של ממש. הוא מתהלך, מדבר, מתפקד, יוזם, מחליט ופועל ביום יום, בחיים ועל מסך הטלוויזיה של כולנו כיצור מושלם: כנשיא, כבעל משפחה, כבעל רעיונות וכמבצע נמרץ.

כאמור, אין לנו כל אמצעי מדעי, פסיכולוגי או אחר לנבא את העתיד שלו ושלנו. כאדם סקרן העוקב שנים לא קצרות אחרי הדרמות העולמיות, לא ראיתי עד עכשיו איש כזה מושלם, עם שפת גוף כה בטוחה בעצמה, התנהגות כה רהוטה וחסרת-רבב, התנהלות כה מהוקצעת וכל כך הרבה ברק באישיות חיה.

ברק אובמה הוא כמעט כמו דמות מצוירת בסרט או בחוברות מצוירות מסוגננות: וריאציה על סופרמן, באטמן, ספיידרמן ושאר הגיבורים הנפלאים הבאים להציל את הטובים ולהרוג את הרעים. אובמה הוא בעצם דמות מצוירת ממין חדש: הוא רוצה להציל את הטובים(?) בלי להרוג את הרעים. בסיפור של אובמה, נכון לעכשיו, אין רעים (האירנים למשל הם לא הרעים, הם פשוט, עוד רגע, הולכים להסכים איתו על כל דבר). בקסמו של הספיידרמן החדש הוא מצליח בסיפור, לשכנע את "הרעים" שהם בעצם טובים שבכלל אין צורך להרוג את אף אחד, פשוט צריך לדבר, לסדר את העניינים ואז כולם יראו ש-Yes we can. מי שעכשיו יוציא את סדרת אובמהמן החדשה יעשה מיליארדים מהחוברות, מהסרטים, מהצעצועים ומטי-שירטים למיניהם.

שליט זה, בנימין נתניהו, הוא הרבה פחות חידתי מהדמות המוזכרת לעיל. הוא משחק כבר פעם שנייה בתפקיד מן העבר. סוג של 'קאמבק' במחזה שכבר ראינו. אני מתבוננת בשפת הגוף שלו ולא מזהה שום דבר. ברור שיש לו שפת גוף, אבל היא לא פרושה להבנתו של כל אחד מן השורה. ההליכה הנמרצת שלו, כמו המשפטים שהוא אומר, כמו מבט עיניו שבדרך כלל לא מישיר לתוך עינינו (שפת הגוף והמבט הכי מוצלח אצל נתניהו מתרחשים כאשר הוא עסוק כמסביר של מדינת ישראל בתחנת טלוויזיה אמריקנית או אירופית) לא ניתנים לפירוש. הוא מתהלך כטרוד מלא "עסקים" עמומים. הכל עמום, המשפטים הם סיסמאות. תנועות הגוף והשפתיים, מיצוב הראש ותוכן המילים מעידים על מבוכה תמידית, חוסר ביטחון והרבה זיוף. נתניהו טוב למי שלא מבדיל בין זיוף ואמת. שפת הגוף של נתניהו משדרת עמימות, סודיות, "גישפטים" שרק הוא יודע עליהם.

ההצגה, אותה הצגה שכבר ראינו לפני שנים אחדות, קצת שונה. השחקן התבגר. בהצגה הזו יש פחות שטיקים בשפת הגוף ובטקסטים. בהצגה הזו הקהל כבר לא מעוניין בסקנדלים מסוג "השמאלנים שכחו שהם יהודים" או "הם מפחדים". ולכן השחקן הראשי מאופק יותר, אבל גם סתמי יותר, אין לו אש בעיניים (הו, איפה האש של אובמה), תנועותיו משדרות חוסר ביטחון, ובולט החשש שמא ישכח את הטקסט במהלך הצגה מול קהל שקנה כרטיסים. הוא שחקן שהפחד משתק אותו ומעכב את המשחק הווירטואזי שהיה רוצה להגיע אליו. ההליכה הנמרצת של נתניהו לא מצליחה להסתיר את ההיסוס, הדאגה (כן אני בטוחה שלא חסרות לו דאגות), חוסר הקלילות וחוסר האמונה בעצמו.

כאמור, אין לי כלים לנבא דבר. אני כאן רק כדי להתבונן על הנבחרים שקיבלו 'ג'ובים' גדולים. שחקנים בדרמה שתוכנה וסופה לא ידוע. דרמה מאוד לא רגועה.