בג"ץ קובע (יום א', 11.9.16), כי מותר להאכיל בכפייה אסירים שובתי רעב בכלל ואסירים ביטחוניים בפרט. בג"ץ דחה את העתירות נגד חוק ההזנה בכפייה.

החוק עוסק ב"מניעת נזקים בריאותיים לאסיר שובת רעב",
ומאפשר, במקרים מסוימים, לכפות טיפול רפואי על אסירים שובתי רעב חרף סירובם. במסגרת העתירות נדונה אלת חוקתיותו של הסעיף, לפיו במסגרת בקשת היתר לטיפול רפואי ישקול בית המשפט "שיקולים של חשש לחיי אדם או חשש ממשי לפגיעה חמורה בביטחון המדינה, ככל שהובאו לפניו ראיות לעניין זה".

המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, קבע, כי החוק צולח את מבחני החוקתיות בקיימו איזון עדין בין הערכים השונים שעל הפרק: קדושת החיים והאינטרס הציבורי מזה, וזכותו של הפרט לכבוד, ובכלל זה לאוטונומיה ולחופש ביטוי, מזה. הדברים נאמרו בהינתן בחינת ההליך ההדרגתי שמקיים החוק וכולל מספר גורמי בקרה רפואיים, משפטיים ושיפוטיים.

"בסופו של דבר יש בחוק אלמנט של הצלת חיים, ומתן עליונות לעקרון קדושת החיים, זו ראשית וזו אחרית. מעצימה זאת כמובן העובדה שהאדם בו מדובר נמצא במשמורת המדינה, שחובתה להעניק לו טיפול רפואי ראוי", אומר רובינשטיין. בחינת חוקתיות החוק, הוא מדגיש, צריכה להיעשות כאשר "על הכל חופה קדושת החיים, יסוד מובהק ביהדות ובכל חברה אנושית מתוקנת".

בהמשך חוזר רובינשטיין ומדגיש: "בדברנו בשביתת רעב, עלינו לשקול גורם נוסף, שאף הוא חלק חשוב בבחינה הזכות לכבוד האדם. שביתת רעב, אם תימשך, עלולה להביא לקיפוח החיים. באין חיים – האדם מניין וכבוד האדם מניין? מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, ועל כן עלינו להידרש גם לאתוס היהודי של קדושת החיים, חיי כל אדם".

לדעת רובינשטיין, "ביסוד החוק עומדים הערכים של קדושת החיים והגנה על ביטחון המדינה ועל בטחונם של אחרים, גם אם תוך הכרה בפגיעה הנגרמת באוטונומיה של שובת הרעב ואולי בכבודו, ומתוך ניסיון שפגיעה זו תהא מידתית". יש לבחון בעיקר האם החוק נועד לתכלית ראויה, ומסקנתו של רובינשטיין היא חיובית - הן כאשר מדובר בשמירת חיי האסיר והן כאשר מדובר בתכלית הביטחונית. התכלית הראשונה היא העיקרית, מדגיש רובינשטיין, והתכלית הביטחונית לבדה לא הייתה מצדיקה את הפגיעה בזכויות היסוד של האסיר. עם זאת, גם התכלית הביטחונית נוגעת לחיי אדם - חייהם של אחרים העלולים להיפגע ממותו של שובת הרעב.

רובינשטיין אומר, כי חוק זכויות החולה אינו נותן מענה מלא לסיטואציה המורכבת של אסירים שובתי רעב המגיעים לשלב בו נשקפת סכנה לחייהם או לבריאותם. זאת, לאור הערך המרכזי של קדושת החיים וכיוון ששובת רעב אינו "חולה" במובנו הרגיל, אלא אדם המכניס עצמו מרצון ומדעת לסיכון בריאותו כדי לבטא מחאה או להפעיל לחץ להשגת מטרה אישית או ציבורית.

בנוסף, אומר רובינשטיין, כאשר מדובר בשובת רעב שהוא חלק משביתת רעב קבוצתית, בעיקר של אסירים או עצירים, לא תמיד ברור אם שביתת הרעב אכן משקפת בחירה אוטונומית אישית של כל שובת, או שמא היא תוצאה של לחץ ואולי אף אילוץ קבוצתי. כמו-כן, לקיומה של שביתת רעב של אסירים ולתוצאותיה יש השלכות החורגות מעניינו האישי של שובת הרעב.

רובינשטיין מוסיף, כי כאשר מדובר באסיר (לרבות עציר) אשר מוחזק במשמורת המדינה, יש למדינה אחריות ישירה על שמירת חייו
ובריאותו. לדבריו, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו קובע לא רק את ערך קדושת החיים כאחד מעקרונות היסוד שלו, אלא גם מטיל על רשויות המדינה חובה אקטיבית להגנה על חייו וגופו של כל אדם. חובה אקטיבית זו היא בעלת משקל מיוחד כאשר מדובר באסיר הנתון למשמורת המדינה והיא אחראית ישירה לחייו ולבריאותו.

כמו-כן, ממשיך רובינשטיין, למדינה יש אחריות גם על שמירת ביטחון בית הסוהר ועל שמירת שלומם של האסירים האחרים בבית הסוהר, וכמובן גם חובה ואחריות לשמירת שלום הציבור הרחב וביטחונו, העלולים להיות מושפעים מאירועים הכרוכים בשביתת רעב של קבוצת אסירים כזו או אחרת.

בהמשך פסק הדין עוסק רובינשטיין בצורה ספציפית בתכלית הביטחונית, לפיה - כאמור - בית המשפט יכול להביא בחשבון שיקולים ביטחוניים בהחלטתו על הזנה בכפייה. הוא קובע, כי גם סעיף זה עובר את מבחן החוקתיות, אם כי מדגיש שהשימוש בו צריך להיות מצומצם ביותר ועל בסיס תשתית ראייתית מתאימה.

בעקבות הערותיו של השופט מני מזוז קבע עוד רובינשטיין, כי כאשר ידון בית המשפט בבקשה לאשר הזנה בכפייה - הוא ידון תחילה בהיבט הרפואי ורק לאחר מכן בהיבט הביטחוני. השופט נעם סולברג הסכים עם הדברים.

את ההסתדרות הרפואית ייצגו עוה"ד ארנה לין, תמר וינטר-קמר, יעל סטמטי, מוריה גליק ותמר הלוי; את ארגוני מיזאן ויוסף אלצדיק ייצגו עוה"ד דורג'אם סייף ועומר ח'מאיסה; את רופאים לזכויות אדם, הוועד נגד עינויים, המוקד להגנת הפרט וארגון יש דין ייצג עו"ד תמיר בלנק; את הכנסת ייצג עו"ד גור בליי; ואת המדינה - עו"ד ערין ספדי-עטילה.