בית המשפט העליון דחה פה אחד (יום ד', 28.9.16) את ערעורו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, על הרשעתו בפרשת טלנסקי ועל חומרת עונשו - שמונה חודשי מאסר, שירצה במצטבר לעונשו (19 חודשי מאסר) בפרשות הולילנד והשיבוש. לדעת חלק משופטי ההרכב, בית המשפט המחוזי בירושלים היה צריך להרשיע את אולמרט כבר בסיבוב הראשון, עוד לפני עדותה של שולה זקן.

בשנים 2005-2003, כאשר כיהן אולמרט כשר התמ"ת, הוא קיבל ממשה טלנסקי 173,667 דולר. 153,950 דולר מתוכם הוחזקו עבור אולמרט בנאמנות על-ידי חברו, עו"ד אורי מסר, בקופה סודית. בסך-הכל החזיק אולמרט בקופה הסודית למעלה מ-300,000 דולר. כספי הקופה נמסרו למסר על-ידי זקן, שניהלה עבור אולמרט מעקב ורישום אחר ההפקדות והמשיכות בקופה.

לצד הכספים שהוחזקו בקופה הסודית, קיבל אולמרט שני תשלומים נוספים מטלנסקי: האחד, תשלום של 4,717 דולר; השני, תשלום של 15,000 דולר. הסכום הראשון שולם לכיסוי שהות פרטית של אולמרט במלון בוושינגטון; ואילו התשלום השני הועבר לאולמרט במזומן בעת שהותו בנסיעה פרטית בניו-יורק. על-פי האמור בכתב האישום, במהלך חלק מתקופה זו סייע אולמרט לטלנסקי בקידום ענייניו העסקיים בתחום המלונאות. בגין מעשים אלה, הואשם אולמרט בעבירות של מרמה והפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.

שתיקתו של אולמרט - לרעתו

השופט סלים ג'ובראן אומר בפתח הדברים: "לאחר שהתותחים חדלו מלהרעים והאבק שקע, התמונה הנגלית לנגד עינינו בפרשה זו היא חדה וצלולה. לפנינו מקרה שבו שורת ההיגיון ושורת הדין מתמזגות להן יחדיו, כדי כך שנדמה כי אילו נדרש אדם מן היישוב לתאר דוגמה למקרה בו מתבצעת עבירה של מרמה והפרת אמונים, הוא היה מתקשה להעלות בעיני רוחו דוגמה טריוויאלית מזו שנחשפה במקרה שלפנינו... מדובר בעיני במקרה 'פשוט' מבחינה ראייתית, שבו המסכת העובדתית כפי שהוכחה מובילה למסקנה אחת שאין בלתה בדבר אשמתו של אולמרט".

ג'ובראן דוחה את הטענות הדיוניות של ההגנה. הוא קובע, כי המחוזי לא חרג מסמכותו בדיון הנוסף, שכן הוא היה רשאי לחזור ולבחון את חומר הראיות מהסיבוב הראשון; השופטת רבקה פרידמן-פלדמן הייתה רשאית להעיר שלדעתה היה מקום להרשעה כבר בסיבוב הראשון; והימנעותו של אולמרט מלהעיד אכן חיזקה את הראיות נגדו - במיוחד לנוכח העובדה שהעיד בסיבוב הראשון ("שתיקה צורמת", מכנה זאת ג'ובראן).

עוד דחה ג'ובראן את הטענות נגד קבילות ההקלטות של השיחות בין אולמרט לזקן, שבוצעו בידי האחרונה, ומציין שההגנה כלל לא תקפה את התוכן המפליל שלהן (ההקלטות לימדו שאולמרט שכנע את זקן לא להעיד, ולכן ניתן היה להחזירה לעדות ולקבל את יומניה - שתיעדו את השימוש בכספים מטלנסקי).

מעניין למה השתמש בטלנסקי כ"בלדר"

לגופם של דברים קבע ג'ובראן, כי הרשעתו של אולמרט מושתתת על יסודות איתנים. במישור העובדתי, הוכח כי בעת שכיהן כשר התמ"ת, אולמרט קיבל מטלנסקי למעלה מ-170,000 דולר; סכומים אלה הועברו לו במזומן, ברובם במעטפות; אולמרט לא דיווח על קבלת הכספים למבקר המדינה; הכספים הוסתרו ב"קופה סודית" בכספת במשרדו של מסר; כי דבר קיומה של הקופה הסודית היה ידוע רק לשלושה שותפי סוד - אולמרט, זקן ומסר; כספי הקופה, לפחות חלק משמעותי מהם, שימשו לצרכים פרטיים; במקביל לתקופה בה קיבל כספים מטלנסקי, אולמרט ניסה לסייע לטלנסקי בעסקיו וקישר בינו לבין גורמים עסקיים; ולאחר שאולמרט החל לכהן כראש הממשלה, הקופה "חוסלה" ועקבותיהם של 150,000 דולר נעלמו ונותרו עלומים עד עצם היום הזה.

לגבי השימוש בכספים, מקבל ג'ובראן את קביעת המחוזי לפיה התשלומים של אולמרט לזקן היוו שימוש פרטי, ופעילותה הפוליטית עבורו אינה הופכת זאת לשימוש פוליטי. עוד מעיר ג'ובראן: "טלנסקי שימש עבור אולמרט גם כמעין 'בלדר', וניתן רק לשער מדוע העדיף אולמרט להימנע מפדיון השיקים בעצמו או מהפקדתם בחשבון בנק בישראל (כפי שניתן היה לצפות שייעשה בכספי תרומות), וחלף זאת העדיף להיעזר בשירותי הבלדרות של טלנסקי (שפדה את השיקים בחו"ל) ולקבל את הכספים במזומן, ואז לשמור אותם בכספת במשרדו של אורי מסר".

התנהלותו של אולמרט, קבע ג'ובראן, מהווה "פגיעה הקשה, הבוטה והרעה באמון הציבור במערכת הציבורית ובטוהר המידות של עובדי הציבור", ולכן התשובה לשאלה האם ביצע עבירה של מרמה והפרת אמונים - מובנת מאליה. הוא מזכיר את פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת אברהם הירשזון, לפיה קבלת כספים במזומן יוצרת דגל שחור, ומוסיף: "כך לגבי קבלת כספים שיטתית באמצעות מעטפות מזומנים, ועל אחת כמה וכמה כאשר מתווספות לכך שורה ארוכה של נסיבות מחשידות והתנהלות פסולה כבמקרה דנן. 'דגל שחור' של אי-חוקיות מתנוסס אפוא מעל התנהלות אולמרט".

העונש - ראוי והולם

בנוסף, ממשיך ג'ובראן, הימנעותו של אולמרט מלדווח על הכספים למבקר המדינה, תוך הגשת דוחות כוזבים המסתירים את דבר קיומם של הכספים, מהווה הפרה של כללי ועדת אשר החלים על שרים, והיא בבחינת מִרמה כלפי מבקר המדינה.

מרמה זו, כך נקבע, מנעה בעד מבקר המדינה לבדוק את טיב הכספים, באופן שאִפשר לאולמרט להמשיך ולהחזיק בכספים ולעשות בהם שימוש. בכך, קבע ג'ובראן, נתגבשו יסודותיה של עבירת קבלת דבר במרמה. בהקשר זה נקבע, כי מדובר בעבירה שנעברה בנסיבות מחמירות, וזאת לנוכח סכומי הכסף המדוברים; הימשכות הדיווחים הכוזבים על פני מספר שנים; רום מעמדו של אולמרט בעת שביצע את העבירה; ויתר הנסיבות שאפפו את התנהלותו סביב קבלת הכספים, החזקתם והסתרתם.

לעניין חומרת העונש, ג'ובראן מצא, כי העונש הוא הוא הולם וראוי בנסיבות העניין, וכי עליו להיות מרוצה באופן מצטבר לעונש המאסר אשר הוטל על אולמרט במסגרת תיק הולילנד. זאת, הן משום שמדובר בפרשה עובדתית מובחנת ושונה מזו אשר נדונה בתיק הולילנד, והן בשל התקיימותן של נסיבות לחומרה בביצוע העבירות. ג'ובראן מעיר, כי נקודת המוצא אינה שעונשים יוטלו בחופף, אלא ההכרעה היא בידי בית המשפט.

אופי הכספים נקבע בידי המשתמש

השופט עוזי פוגלמן עמד על כך שקבלת טובת הנאה על-ידי עובד ציבור - מרמה והפרת אמונים היא. לשיטת פוגלמן, אם קבלת טובת ההנאה מביאה לפגיעה בערכים המוגנים בעבירה זו: אמון הציבור בעובדי הציבור; טוהר המידות של עובד הציבור; והבטחת פעילותו התקינה של המינהל הציבורי - הרי שנעברה העבירה. אין זה המקרה כאשר מקבל עובד הציבור מתנה "קטנת ערך וסבירה שניתנה לפי הנוהג בנסיבות העניין" או כאשר מדובר בזוטי דברים, וייתכנו מקרים נוספים.

פוגלמן הזכיר, כי בית המשפט המחוזי קבע בהכרעת הדין המקורית, כי לא ניתן לשלול שכספי "הקופה הסודית" - מאות אלפי דולרים שהוחזקו במזומן - נועדו לצרכים "פוליטיים" של אולמרט. לשיטת פוגלמן, כספי מזומן אשר מתקבלים אצל עובד ציבור במעטפות ובמטבע זר, באורח שיטתי ועל פני תקופה, המוחזקים במקומות מסתור שאין איש יודע על קיומם, הם - כל עוד לא הוכח אחרת - כספים "פרטיים". בהקשר זה הדגיש פוגלמן כי אופי הכספים אינו נקבע על-ידי נותנם, אלא השימוש בכספים - הוא הקובע.

לדעת פוגלמן, די היה בחומר הראייתי שהונח לפני בית המשפט המחוזי עוד בסיבוב הראשון, כדי להקים את אותה חזקה שלפיה כספי הקופה הסודית הם כספים "פרטיים". גם בהליך הראשון, ולא כל שכן לאחריו, לא הצליח אולמרט לסתור את החזקה האמורה, שכן לא עלה בידיו להוכיח כי כספי הקופה הסודית אכן הוצאו - בפועל - לשימושים פוליטיים. מסקנה זו עומדת בעינה גם לאחר הכרעת הדין המשלימה.

"הפלפולים וההתפלפלויות מחווירים"

בהמשך חוות דעתו התייחס השופט פוגלמן לשני הסכומים הנוספים שנתן טלנסקי לאולמרט, לגביהם נקבע בהכרעת הדין המקורית, כי קבלתם אינה עולה כדי עבירה של מרמה והפרת אמונים וזאת בהעדר הפרת דין אוסר ספציפי. פוגלמן סבר, כי בכך שגה בית המשפט המחוזי, שכן עבירת מרמה והפרת אמונים אינה דורשת הפרת דין פרטני, ולכן גם בכך היה צורך להרשיעו כבר בסיבוב הראשון. סכומים אלה, הוא מדגיש, אינם בבחינת "זוטי דברים" - אף לא בקירוב.

לדברי השופט יצחק עמית, התמונה העובדתית בכללותה - איש ציבור מקבל מעטפות כסף במזומן ומעבירן בהסתר לקופה סודית, והיעלמותם של 150,000 דולר מכספי הקופה - מדברת בעד עצמה, וכל הפלפולים וההתפתלויות לגבי השאלה אם מדובר בכספים פוליטיים או פרטיים, מחווירים כנגדה.

"תילי התילים של המלל שנשפך בפרשה זו בבית משפט קמא ובערכאה זו, עומד בחוסר פרופורציה לפשוטם של דברים. איש ציבור מקבל מעטפות כסף מזומן ומעביר אותם בהסתר לקופה סודית שאין עליה כל פיקוח – מה עוד נבקש?", אומר עמית.

עמית הוסיף והתייחס לעבירה של מרמה והפרת אמונים, וציין, כי אינו שותף לחשש כי עמימותה של העבירה פוגעת בעקרון החוקיות. לדבריו, בכוחה של העבירה לשמש מחסום מפני שחיתות שלטונית, והיא חיונית כדי להבטיח את תקינות פעילות המינהל, טוהר המידות ואמון הציבור. עמית הוסיף, כי מקום בו איש ציבור מתלבט בשאלה אם התנהגות מסוימת מהווה "הפרת אמונים", עדיף כי יימנע ממנה, ולמצער יפעל בשקיפות או ייכבד וישאל "שאלת רב" את הדרג המקצועי-משפטי הרלוונטי. השופטים ניל הנדל וצבי זילברטל הסכימו עם חבריהם.