נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, דחתה (יום ב', 14.11.16) את בקשת המדינה לדחות בשבעה חודשים את פינוי עמונה, וקבעה שיש לבצעו עד 25.12.16. "ביצועו של פסק הדין עשוי להידחות פעם אחר פעם, מעבר לתקופת הארכה המבוקשת ועל יסוד בקשות ארכה חוזרות ונשנות. תוצאה כזו לא ניתן לקבל במדינת חוק", היא אומרת.

נאור מזכירה, כי אחרי שנים של דיונים החליט בג"ץ שיש לפנות את היישוב, שנבנה על קרקע פלשתינית פרטית, ונתן ארכה יוצאת דופן של שנתיים לביצוע החלטתו. זאת, למשל, לעומת שמונה חודשים שניתנו לפינוי מגרון ו-14 חודשים לפינוי גבעת האולפנה בבית אל.

"בקשת המדינה - הנסמכת בעיקרה על שיקולים שכבר 'שוקללו' בפסק הדין המקורי - מהווה למעשה ניסיון לשנות את האיזונים שנקבעו בו. זאת לא ניתן לקבל. קביעתו של בית המשפט בדבר מועד הפינוי הינה חלק מרכזי מהתוצאה האופרטיבית הסופית של פסק הדין. פסקי דין יש לקיים", קובעת נאור. היא מוסיפה:

"פסק הדין קבע מלכתחילה פרק זמן ארוך, המתחשב בצורך לאפשר לתושבים ולמדינה להיערך כראוי לפינוי. עם זאת, אין לקרוא לתוכו תנאי שלפיו אם לא תימצא בגדרי הזמן שנקבע חלופת מגורים קבועה למחזיקים במסגרת הקהילה, תהא זו עילה לעכב את הפינוי. פסק הדין ביקש בבירור לשים סוף להתדיינות הממושכת בין הצדדים, וזאת בין אם יימצא פתרון מוסכם על תושבי עמונה, ובין אם לאו.

"יתרה מכך, פרק הזמן הארוך לפינוי לא נקבע בחלל ריק. הוא משקף את ניסיון העבר, אשר לימדנו כי המדינה אינה מזדרזת לקיים פסקי דין המורים על פינוי בנייה לא חוקית באזור יהודה ושומרון ולא אחת אף אינה עומדת במועדים שנקבעו לביצועם. זאת ועוד, פסקי דין לפינוי הינם במקרים רבים בבחינת 'מוצא אחרון', רק כאשר מוצו ההתדיינויות וניתנו הארכות מועד רבות. במציאות כזו הקושי במתן הארכות מועד לאחר פסק הדין - מתעצם".

לדברי נאור, נימוקי המדינה לא שכנעו אותה, ולא מובן מדוע בשנתיים שחלפו לא נמצא פתרון למתיישבים. היא גם עומדת על כך שנכשלו הנסיונות להביא לפינוי בדרכי שלום, שכן רוב תושבי עמונה מתנגדים לפתרון שמציעה המדינה - העברתם לשבות-רחל מזרח. לכן, אין נאור מוצאת היגיון בבקשת הדחייה של המדינה, שכן לא מובטח שהיענות לה תביא לשינוי בעמדת התושבים. נאור גם מעירה, שתכנון שבות-רחל מזרח טרם הושלם וייתכנו דחיות בבנייה שם.

המדינה הביעה בבקשתה את ההנחה, שהדחייה תביא לכך שברגע האמת יקבלו התושבים את ההצעה, אך נאור אומרת: "צר לי, אך על בסיס המידע החלקי שהוצג לנו, לא ניתן לקבוע אם יש בהערכה מסויגת זו ממש. אף אם המדינה רשאית שלא לחשוף את פרטי המגעים עם גורמים כאלה או אחרים, סירובה לעשות כן במקרה זה עומד לה לרועץ. זאת במיוחד, בהתחשב ב'היסטוריה' של המגעים בין המדינה לבין התושבים, המתנהלים מזה שנים ואשר טרם זכו להצלחה. לכך מתווספת הצהרת מרבית תושבי עמונה, שלפיה הם לא הסמיכו איש מטעמם לנהל משא-ומתן עבורם. הצהרה זו מעוררת אף היא שאלות באשר למשמעותם של המגעים שהתקיימו בעבר".

נאור מסכמת: "בנסיבות המתוארות לעיל, אני רחוקה מלהשתכנע כי הארכת המועד המבוקשת תביא לסיום העניין בהסכמה. נראה שההיעתרות לבקשה תשמש רק כפתח להגשת בקשות ארכה נוספות, בנוסח 'לא הספקנו'. תוצאה כזו תשים לאל את פסק הדין ולא ניתן להשלים עימה. אף שאיננו מקלים ראש בשיקול ההסכמה והפינוי בדרכי שלום, שיקול זה אינו חזות הכל. יש לקחת בחשבון גם שיקולים חשובים אחרים, שבראשם הפגיעה בקניין הפרטי ובעקרון שלטון החוק".

נאור מתייחסת גם לחשש שהביעה המדינה מפני אירועים אלימים בין המתיישבים לבין כוחות הביטחון ופלשתינים: "המסר הטמון בכך הוא שניתן למנוע ביצועם של פסקי דין בשל חשש של המדינה מפני איומים ואלימות, מסר שעמו אין להשלים במדינת חוק. על המשיבים מוטלת חובה לנקוט בכל האמצעים הסבירים העומדים לרשותם כדי למנוע אלימות, ולא למהר לאמץ פתרון חריג בדמות דחיית ביצועו של פסק דין סופי".

נאור מסיימת באומרה: "עלינו להישמר ממצב שבו בקשות להארכת מועד לביצועם של פסקי דין בסוגיות מסוימות תהפוכנה למעין מנהג קבוע... עלינו להיזהר פן מועדים שנקבעו בפסק-דין יהפכו להמלצה. אכן, 'החובה לקיים פסק דין אינה עניין של בחירה. מדובר במרכיב הכרחי של שלטון החוק אליו כפופים הכל כחלק מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית'".

השופטים אסתר חיות וחנן מלצר הסכימו עם נאור. את המדינה ייצגו עוה"ד אבינועם סגל-אלעד ורן רוזנברג, את העותרים ייצגו עוה"ד מיכאל ספרד ושלומי זכריה, ואת המועצה האיזורית והתושבים - עוה"ד עקיבא סילבצקי, בעז פייל, הראל ארנון, צפנת נורדמן ומרדכי וייס.