מהפכה באופנה

האופנה הייתה ותהיה תמיד ראי של תקופתה. במהותה היא משתנה, לפי אירועים פוליטיים ומלחמות, חילופי שלטון, זרמים דתיים, מצב הכלכלה, שינויים חברתיים ומהפכות חברתיות.

בעקרון, מה שקובע את ההשתקפות של החברה בבגדים הוא היחס של השלטון לגוף האדם. דוגמה: הנשים המכוסות ברעלות ובשמלות שחורות המכסות כל חלקה ובקושי משאירות לאישה אפשרות לעיניים, מעיד על עצמו. הנשים הלבושות כך חסרות זכויות בחברה או בבית (בית ההורים או בית הבעל) הן מסמלות את הצייתנות, הכניעה והעבדות בהן הן נתונות. מתחת לגלימות ולרעלות עשוי להיות אותו חומר שיחולל, בארצות האיסלאם מהפכה בעתיד הרחוק.

במאה העשרים התחוללו שלוש מהפכות מעניינות באופנה: הראשונה באירופה המערבית בשנות העשרים כאשר נשים זרקו את המחוך, קיצרו את השמלות, קיצרו את השיער, התחילה המהפכה המינית והייתה ראשיתו של עתיד נשי-גברי חדש, בו גם לנשים יש זכויות חברתיות, מקצועיות ומיניות. בהמשך, התחוללה בשקט מהפכה שנייה: במהלך מלחמת העולם השנייה כאשר נשים מילאו תפקידים בצבאות המערב, נפתח הפתח לסוג של שוויון בין המינים. מאז לא חזרו הנשים להיות רק אימהות ועקרות בית והחלו אט אט להיכנס למשרות של גברים, למקצועות ולקריירות. בהמשך, החלו הנשים גם לעשן, גם ללבוש מכנסי גברים וגם לבחור להן מאהבים כראות עיניהן.

לסיפורו של לוי שטראוס, מהגר גרמני שנסע לקליפורניה כדי למכור בדי אוהלים לכורי הזהב בשנת 1850, יש השלכה על האופנה ואלמנט של מהפכה מתמשכת. מכיוון שמחפשי הזהב בקליפורניה עמדו רוב היום על ברכיהם בתוך מים לחפש אבקת זהב, הם ביקשו לעצמם מכנסיים מבד חזק. במקום למכור להם אוהלים מהבד שהביא לארה"ב מצרפת, לוי שטראוס (היהודי) תפר להם מכנסיים, עשה הון, וחברת ליווייס קיימת למעשה מאז, כאחת החברות הכי ותיקות בעולם ובין היחידות השייכות עדיין למשפחה.

בשנות החמישים הפכו המכנסיים מן הבד הכחול החזק (עשויות בד דנים כחול ונקראות ג'ינס) לסמל הנוער האמריקני ונקראו אז דונגריז. בשנות הששים היו סמל מהפכת הנעורים והסקס, הם נלבשו על-ידי נשים וגברים במידה שווה. הג'ינס נשאר סמל עד היום והבגד הנפוץ ביותר על שלל הווריאציות האופנתיות שלו. הוא בגד עממי הנמכר לעתים במחירים גבוהים מאוד, תלוי במותג בו בחר הלובש ובאמצעים הכספיים שלו.

מאז אמצע המאה ה-20, בה התקבע הג'ינס (לנצח?) ויחד עמו לבוש היוני-סקס - כלומר בגדים דומים בדיוק לנשים ולגברים, זרמים חדשים זרמו בעולם הנשי-גברי. המשפחה שינתה את מהותה. הגירושין משגשגים. הנשים לקחו על עצמן הרבה תפקידים: קריירה, אימהות וגם ניהול חיי האהבה בבית. שוררת מבוכה לא קטנה איך לשמור על ערכו וקיומו של מוסד הנישואין המצטיין בכה הרבה מעלות ומגרעות. המין שינה את פניו והפך למצרך שקשור פחות מדי לאהבה. אבל נצרך בכמויות גדולות על-ידי נשים וגברים כאחד. החיזורים השתנו לנצח ומעמד האישה, בעיקר בהיבט הכלכלי, השתנה לאין ערוך לפחות בתרבות המערבית.

האופנה הייתה תמיד ראי התקופה. כל התרחשות חברתית וכלכלית (כאמור גם דתית ושלטונית - ראו את הנשים בארצות האיסלאם) מצאה את ביטויה בבגדי הנשים וגם בבגדי הגברים. הביטוי הבולט ביותר של המאה העשרים הוא חופש הבחירה בענייני המלתחה. חופש, כאשר מדובר באופנה הוא דבר מוגבל ומוכתב על-ידי החברות המייצרות, המובילים החברתיים (כוכבי רוק, שחקני קולנוע, סלבריטאים הקובעים את הזרם ודמויות אקסצנטריות מכול סוג). העולם מחולק לחנונים ול'קולים'. ה'קולים' הם שקובעים את האופנה והחנונים לבושים "קלאסי". ללבוש ולהתאבזר במותגים הפך להיסטריה המונית וטוב בשביל התעשיה שמתאמצת לשרוד ואף לשגשג. מותגים הם תופעה שאינה קשורה רק לאופנה והיא מגלגלת את עולם ההון שאכן נראה במרעו, בשנה האחרונה בה מתחולל משבר עולמי בתחום הכלכלה והפרנסה ובעיקר בתחום החיזוי והבנת תהליכים.

השנה נכנסה חזרה השמלה שהייתה בגד מלתחה מוקצה בתקופת הרק-מכנסיים (שנמשכה מאז שנות השבעים) לקדמת הבמה. הקהל שמסביב (למשל הגברים שהתלוננו לפניי על תופעת ה"שדיים בחוץ") לא שמים לב במיוחד לתופעת "חזרתה של השמלה". זה נושא המעסיק בעיקר את מדורי האופנה ולמרות ש"כל אחת" בעולם קנתה שמלה למלתחה שבארון (המלאה במכנסיים) וכנראה גם זוג אחד, לפחות, של נעלי עקב, לא עשתה רושם מיוחד ואיננה מהפכה באופנה. ללבוש שוב שמלות זה כמו לקחת ערמת בגדים ישנה, להפוך אותה, ולהתלבש, שוב, בבגדים שהיו בתחתית הערימה. מכיוון שאין מהפכה, יש נטייה היום לקנות בגדי-רטרו ובגדים יד-שנייה. לזכות, כביכול, בזוהר שחלף, ולשחק בנוסטלגיה.

יש ים של נשים וגברים צעירים וצעירים פחות העובדים כמעצבי אופנה, כולם מוכשרים ויצירתיים אבל אין מהפכה בדרך. בתקופות בהן התקציב המיועד לבגדים צנח לתחתית הרשימה, בתקופות בהן החיים לא ברורים והעתיד מעורפל לגמרי, לא תהיה מהפכה באופנה. גם לא בטוח שמישהו מצפה למשהו בתחום הזה. כולם כאמור רוצים ללבוש מותגים, והשמות הבוערים הם מארז'יאלה (מעצב מבלגיה), ואן דמולמסטר, מאותה ארץ דולצ'ה וגבנה, גוצ'י, דונה קארן, זארה, H&M ,מנגו, ריק אוונס, הלמוט לאנג, לואי ויטון, אלברט אלבז הישראלי מחברת לנוין העתיקה, ועוד רבים המהווים תערובת של מותגים עממיים ויקרים עד מאוד יקרים. "כולם" לובשים מותגי משקפיים, מתבשמים בשלל בשמי מעצבים, קונים ג'ינסים בעלי שם, וגם אופנוע הארלי ומכונית האמר. הכל לפי מצב הכיס ומה שנשאר בו לאחר המפולת. בעולם לבוש הספורט הפעיל, שרבים פעילים בו, מככבים נייקי, אדידס ומותגים זוהרים למיניהם. כאן מפגינים נשים וגברים את "העידון" והבקיאות בשמות המפורשים.

בעבר היו הנשים והגברים עבדים לאופנות שנקבעו על-ידי מעצבים חשובים. היום תפשו את השלטון המותגים שהם שמות חברות המתנגנות כמו מוזיקה ערבה באוזניהם של צרכני האופנה.

למרות שאין אפשרות לצפות את העתיד בתחום הכלכלי, החברתי-פוליטי, וגם בתחום האופנה. למרות שכל תחזית על תקן חזון אחרית הימים היא ניסיון נואל להתחכם ונועדה לכישלון, אני לוקחת אחריות על העניין שלא תהיה שום מהפכת אופנה בקרוב. יהיו תמיד בגדים חדשים לבקרים ואבזרים קולים ומדליקים, וכולם יקנו וישמחו בהם. אבל נמשיך לחיות בעולם "חופשי" בו אנחנו בוחרים מתוך המבחר שמציעים לנו המותגים ולעולם אין אנו ממש חופשיים, כי אופנה אינה מתחרזת עם חופש אלא עם סממנים, סמלים ומגמות חדשות לבקרים.

לעומת זאת, כאמור לעיל, מהפכה בבגדים תתרחש רק באותו עולם איסלאמי עצוב בו הנשים חיות בחברה המתייחסת אליהן כאל הרכוש המציית של הגברים. כאשר תתחולל בעולם האיסלאם מהפכה חברתית וזה יתרחש אי פעם בעתיד הרחוק, לפחות חלקית, אז תלבשנה בנות האיסלאם בגדים הדומים לבגדים ש"העולם החופשי" לובש היום.

גם בגוש הסובייטי חלמו על ג'ינסים ועל מוסיקת רוק משך לפחות שנות דור. היום, קהל הצרכנים של הגוש שהתפרק הוא צרכן להוט יותר מכל האחרים אחר בגדי אופנה, מותגים וכל מוצר-צריכה ומותרות עלי אדמות.