כאשר השחיתות השלטונית מצטמצמת

וכאשר התנועה לאיכות השלטון מצ'תעממת, היא מצליחה להוציא נימוקים מאד מאד עמוקים ברדידותם, מבית במשפט העליון.

בבג"צ 8691/06 התנועה למען איכות השלטון בישראל נגד שר המשפטים, עתרה התנועה לאיכות השלטון נגד המדינה על ריבוי סגני הנשיא בבית המשפט המחוזי בת"א. חכמתה של השופטת נאור הביאה אותה לשורה תחתונה האומרת כי התערבות בית המשפט העליון בניהול המחוזיים היא אירוע נדיר, ומקרה הזה לא נכלל בקטגוריה זו.

לעומת זאת התקשיתי מאד לקרוא את נימוקיה של כבוד השופטת פרוקצ'יה – כאילו נכתבו בשפה זרה שאיננה מובנת לי. היריבות והתחרות בין המחוזיים, בייחוד מחוזי ת"א בראשות הגאון אורי גורן, לבין העליון היא טבעית ואולי אף חרגה מפרופורציות, בייחוד בשנים האחרונות, בהן יש ספק גדל והולך כי החבורה האליטיסטית שהתקבצה בבית המשפט העליון חלשה הרבה יותר מחבורת הנשיאים המחוזיים. ונזכיר רק כמה שמות: זיילר, ביין, לינדנשטראוס, אורי גורן, וינוגרד (ויסלחו לי אחרים אם שכחתי את שמם).

דרכם של התותחים האלה לעליון הייתה והנה חסומה, לא בשל חוסר כישורים אלא בשל עודף כישורים; עודף כישורים אשר מהווה איום על הגילדה השלטת בבית המשפט העליון. במצב כזה כל דיון בבית המשפט העליון בעניינים של נשיאי בתי המשפט המחוזיים הוא דיון הנגוע בחשש מאד מאד קיצוני לניגוד עניינים והשופטת נאור יצאה טוב מאד מהסיפור, אכלה את העוגה והעוגה נשארה שלמה.

לעומת זאת השופטת פרוקצ'יה, לא הספיקה לגעת בעוגה, הכלבים טרפו את העוגה וכבודה נשארה רעבה, גם אין עוגה וגם תחושת הרעב נשארה. מדוע סובר אני כך? אחד מבסיסי הנימוקים של כבודה היה כי אסור שמינוי הסגנים יהיה לצורך קידומם, ופרקליטות המדינה - אשר כנראה מזמן לא נבדקה אצל רופא - הסכימה, ואמרה שכך ננהג בעתיד (הפרטים מתוך מאמר של ענבל בר-און ב News1, לא קראתי את העתירה, נימוקיה ופסק הדין).

אבל אמירות כאלה, אשר מערערות מאד את האמון באומריהן, הן כמו לומר שהשמש נועדה רק לאור ואיננה מחממת, כי לא נמצאה שום הוראת חוק המעידה שהשמש מחממת. טבעו של אדם הוא לשאוף ולהתקדם בתפקידו. הצמרת המשפטית מאד צפופה, וחוסר הקידום פולט מהמערכת את הטובים (או הופך אותם לעצלים ונרפים) דווקא בשיא יכולתם המשפטית.

בבית המשפט העליון שולטת קבוצה מאד הומוגנית החוסמת למחוזיים את הגישה (למעט אלה שהיו בעברם חלק מחבורת שלטון החוק) ולנשיא המחוזיים יש מעט שבמעט לתת לטובים, וזה סגנות. נכונה הגישה המכתיבה סף לכמות הסגנים על-פי כמות השופטים באותו בית משפט. הסגנות אינה רק כבוד אלא גם סמכות, ועם הסמכות באה גם האחריות; אך סגנות היא כבוד, כבוד גדול מאד, ואף שופט - אפילו עליון - לא יכול לעקר את הכבוד הרב ואת הקידום הניכר של שופט בקבלו סגנות.

התנועה לאיכות השלטון ובית משפט העליון, התרחקו בשנים האחרונות מן הציבור. ההרגשה שלי שהם עוסקים בטפל ולא בעיקר, מלחמותיהם אינן מלחמות, החלטותיהם אינן החלטות, ככל שהגופים האלה התקרבו זה לזה, כן הם התרחקו יחדיו מן הציבור.

מזל שיש לנו בתי משפט מחוזיים, ומזל שאת סמכויות האמת של בג"צ הוריש החוק למחוזיים, כי אחרת אנה היינו באים.