|
|
הפגנת ההסתדרות בעקבות משבר הפנסיות
|
|
|
|
|
|
|
|
| הפארסה שמלווה את פרישתו של דני דנקנר מתפקיד יו"ר הדירקטוריון של הבנק וקביעתה של הממונה על ההגבלים העסקיים באשר לתיאום העמלות בין הבנקים – מעידות כאלף עדים על כך, שהקורבן של רפורמת בכר אינו הפועל קשה היום שחסך פרוטה לפרוטה ליום הפרישה, אלא דווקא דג שמן (ופזיז), שהשתן עלה לו לראש | |
|
|
|
|
|
|
לא מזמן, לפני מערכת בחירות אחת, שני נאומים מדיניים בפריים-טיים טלוויזיוני ושלושה חודשים, שטף אותנו גל פוסט-פיננסי - שילוב ייחודי של פוסט-מודרניזם ושל פיננסים. רוב נביאי הדור לא הביאו עמם ניסיון מרחוב אחד-העם או השכלה פיננסית כלשהי, אך די היה בלהט ובשכנוע העצמי שלהם כדי לסחוף אחריהם המונים. תוך שימוש בכמה מילות קישור ובמאגר מונחים ושמות די מצומצם - "פנסיה", "הימור", "קזינו", "קופת גמל", "בכר", "רפורמה", וכמובן "ביבי" - הם הצליחו לשכנע רבים, ש"הקפיטליזם החזירי" שיובא מארה"ב על-ידי קבוצת נוכלים אינטרסנטיים או-טו-טו מכלה את עתידם הכלכלי.
ואולם דווקא השבוע, כאשר הסבריהם מאירי העיניים של נביאי הזעם היו נחוצים כל כך, נדם קולם. במיוחד כאשר נדרש הסבר משכנע לכך שדווקא עכשיו, לאחר שהמשק התכווץ ב-3.9% ברבע הראשון של 2009, הצליחו קופות הגמל להחזיר 93% מהפסדיהן בשנה החולפת ובכך לשמר את התשואה האסטרונומית שלהן בשנים הקודמות.
והנה, השבוע לא שמענו בתוכניות הבוקר ברדיו את מחאותיה של ח"כ שלי יחימוביץ' על כך ש"ביבי הימר על הפנסיה שלנו בבורסה" ולא את הגיגיו של שר האוצר לשעבר, רוני בר-און, בדבר הצורך בתוכנית מקיפה, שתתקן את תחלואי רפורמת בכר.
כמובן שהיה מעניין לשמוע את הסבריהם המלומדים של גאוני הדור הפוסט-פיננסי לתופעה החריגה, אבל בינתיים מאפשרת דממת האלחוט שלהם להיזכר בכמה אמיתות כלכליות.
הראשונה, והחשובה שבהן, היא תרומתה של התחרות לשוק החיסכון, לכלכלה ולאנושות בכלל. רפורמת בכר הביאה מאות ברוקרים מעשרות בנקים להשקעות להתחרות על הזכות לנהל את חסכונותינו (וכמובן, לגבות על כך עמלות ניהול) - דבר שגרם להם להציע לנו סל מוצרים פיננסיים עשיר יותר ו"להתרברב בהישגיהם". אכן, התחרות הגוברת דוחפת חלק מהם ליטול סיכונים גדולים יותר לשם הצגת תשואה גבוהה יותר. אולם האפשרות שניתנת לציבור לעבור ביתר קלות לקופת גמל מתחרה ולבחור מבין מגוון מסלולים, כולל מסלולים סולידיים, המוצעים בשוק החיסכון, מנטרלת חלק ניכר מן ההשפעה השלילית של התחרות.
האמת השנייה שנשכחה היא, שרפורמת בכר נועדה מלכתחילה לרסן את כוחם העצום של הבנקים - ובראשם בנק הפועלים ובנק לאומי, ולמנוע מהם "להמליץ" לנו על קופות גמל, המשקיעות בדרך זו או אחרת בחברות, שבהן יש לבנק אינטרסים בדמות מניות או חובות.
מחיקות הענק של בנק הפועלים בגין הרפתקאותיו הפיננסיות בכר, הפארסה שמלווה את פרישתו של דני דנקנר מתפקיד יו"ר הדירקטוריון של הבנק וקביעתה של הממונה על ההגבלים העסקיים באשר לתיאום העמלות בין הבנקים - מעידות כאלף עדים על כך, שהקורבן של רפורמת בכר אינו הפועל קשה היום שחסך פרוטה לפרוטה ליום הפרישה, אלא דווקא דג שמן (ופזיז), שהשתן עלה לו לראש.
האמת השלישית היא, שהכלכלה ממלאת תפקיד מספיק חשוב בחיינו, כדי שהשיח התקשורתי בה יצלול לעומק רב יותר מאשר כותרות אדומות-שחורות בדבר "גזירות" - משל היו "נערי האוצר" המשוקצים נציבי אנטיוכוס בירושלים, ובדבר "הימורים" - משל היה ד"ר יוסי בכר מהמר כפייתי, המניח את הז'יטונים שלנו על לוח הרולטה. ואם כבר מתעקשת העיתונות החדשותית להביא לקידמת השער ידיעות כלכליות מסוג זה, תואיל נא ותיידע אותנו גם כשאנו "מביאים את המכה".
