הידוענים והמפורסמים

הראיון הטלוויזיוני של שרי אריסון, במוצ"ש (20.6.09), והתרפסותו של המראיין הנבוך, שנאלם דום, הבליטה, שוב, עד כמה אין קשר בין מפורסמים לבין משהו מעניין או חשוב. שרי אריסון, על אף הונה הבלתי נתפש לא זכתה במנת שכל יותר מכל אדם אחר. מתקשרת אחרת במקומה, ללא הון, לא הייתה זוכה בשלל ראיונות בעיתונות ובטלוויזיה. אריסון היא אולי אישה חביבה אבל בעליל לא מעניינת, על אף תכונות רוחניות ומטאפיזיות שהיא ניחנה בהן, לדבריה.

התקשורת הישראלית אינה היחידה המוכנה לראיון על "שום דבר" (איפה ימי התום בהם ג'רי סיינפלד עשה סדרה על "שום דבר" שלפחות הייתה מצחיקה ואינטיליגנטית). כל תקשורת תקפוץ היום על כל דמות ידוענית עשירה או ענייה (זוכרים את סוזן בויל שהייתה ידוענית בערך שבוע וכל העולם דיבר עליה?)ובלבד שיהיה לה אייטם רכילותי, כביכול סנסציוני או כביכול "מעניין". המדיה הפכה לתופעת הנשים הזקנות של פעם, בעיר אנגלית או ים-תיכונית, או בכל תרבות, הנפגשות לעת ערב, ישובות על מדרגות הבתים ומרכלות על השכנים.

פריס הילטון, יורשת אימפריית מלונות הילטון, הפכה מזה עשור את הידוענות למקצוע בפני עצמו והיא הדמות הכי מצולמת ו"מתוקשרת" ובאמת הכי מפורסמת בעולם הידוענות, על אף שהישגיה המקצועיים בתחום הזמר, האופנה, המשחק והשאר - לא הוכיחו את עצמם. היא מוצר מוחלט של מערכת יחסי ציבור, הוכחה לתופעת ה'באאז', תופעה שכל הפרסומאים ויועצי התקשורת כל כך טורחים ליצור אותה.

פריס הילטון היא צעירה שסרטים על יחסי המין שלה עם ידידיה, נצפו על-ידי מיליונים באינטרנט ואשר כמעט כל יציאה שלה מהבית מלווה בפפארצי ותמונותיה בבגדים מינימליים ובפוזות של התחנחנות, מכסות כל מגזין בעולם. אף אחד לא יודע למה בדיוק זוכה הילטון לכיסוי התקשורתי הזה, אבל זו עובדה. אין מה להתווכח עם עובדות ועם תופעות חברתיות.

לא זכור לי בילדותי או בנערותי שכל-כך הרבה אנשים רצו רק דבר אחד: "להיות מפורסמים". ילדים של פעם רצו להיות: מדען, שוטר, סופר או ראש-ממשלה, אבל הסיבות של אז היו כנראה רצון להצלחה, לכסף ולשלטון - מאוויי הטבע האנושי הנצחיים. אבל אז, בימים שלפני האינטרנט, גוגל, טלוויזיה, להיות מפורסם כמטרה בפני עצמה - טרם היה חלומו של כל ילד. היום כן.

כל אחד רוצה להיות בובליל, להשתתף ב'אח גדול' כלשהו, להיות בטלוויזיה. "כל אחד" לא שואף להיות ממציא, מנהיג, מהפכן או יוצר, אבל כמעט כל אחד שואף למינימום 15 דקות "תהילה" ורצוי ידוענות-מקצועית השמורה בעיקר לדוגמניות, למעצבי שיער, לזמרים מזרחיים, לבוגרי "כוכב נולד" וכאמור "ידוענות" נוסח פאריס הילטון שלא התחילה ממקצוע כלשהו, אבל יצרה תחום חדש שיש לו כבר מחקים, אוהדים ושואפים להיות בתוכו.

הידוענות לא פוסחת גם על אנשי עסקים ומיליארדרים, מלבד שרי אריסון המתפרסמת עתה בזכות ספר שהוציאה לאור (כן, בעידן שלנו כל אחד מוציא ספר, לא רק סופרים). הידוען האחרון מהתחום בישראל היה ארקדי גאידמק, שכל מילה שהוציא מפיו צוטטה בתקשורת הישראלית על כל רבדיה. הוא אפילו היה כוכב בסרטון פרסומת לחברה סלולרית. בינתיים פינה את מקומו בישראל ונסע למוסקבה ואולי עוד נשמע ממנו ואולי לא.

במקרה של דודו טופז אנחנו רואים לפנינו סיפור חיים טרגי של מי שהידוענות והמפורסמות שיבשה עליו את דעתו. אבל אין שליטה על התופעה המתפשטת בעולם בו אנשים מסוימים מוכנים לעשות "הכל" ובלבד שיצלמו ויכתבו עליהם.

התופעה הכל-כך בולטת, עונה על הצורך של "כולם" להיות נערצים ונאהבים. להיות צנוע זה לא אייטם ומי שמצטנע ולא מבליט את עושרו, את גופו או את הידוענות שלו כנראה שאינו קיים. התופעה היא כנראה גם הצד השני של המטבע של עושר - הידע ו"מידע נגיש לכולם" שמספק לנו הגוגל המבורך, המעניק לנו שפע מידע לכל רמה ועניין. זהו הצד השני של המטבע, של האינטרנט המחבר בין כל אדם בעולם הרוצה להתחבר למישהו או למשהו. תופעת הידוענות הדוחה למדי היא המחיר שיש לשלם על מנעמי האינטרנט, הטלוויזיה והגוגל. רוצים מידע? תקבלו גם את הגבוה וגם את הנמוך, את היפה ואת המכוער, המרומם עם העלוב. לא רוצים? אל תפתחו עיתונים, טלוויזיה, אינטרנט וגוגל.