ההבדל בין ההלכה היהודית לבין המשפט הכללי בנוגע לטיפול בכפייה בחולים, אינו גדול כפי שניתן היה לצפות. "אתה מופתע כמה שההלכה לא מקבלת על עצמה עמדה פשטנית, לפיה 'הגוף לא שלך ואתה חייב לקבל טיפול', או של קדושת החיים". כך אומר שופט בית המשפט העליון,
ניל הנדל. הוא דיבר (יום א', 29.1.17) בהשתלמות במחוז ירושלים של לשכת עורכי הדין. "הפוסקים הלכו בדרך מורכבת ושקלו שורה של שיקולים".
הנדל אומר, כי קיים הבדל עצום בין התפיסה הישנה של חובות הרופא, לבין התפיסה המודרנית של זכויות החולה. אולם על-אף הפער הראשוני בין התפיסה הקודמת - שהיא זו של ההלכה - בסופו של יום הפער אינו גדול, הוא סבור. "הצורך בהסכמה מדעת היא דבר נפלא; החולה אינו הופך להיות סובייקט בידי הרופא", הוסיף.
לדברי הנדל, קיימת בעיה בשאלה מהו המידע שיש לתת לחולה, שכן עודף מידע - עלול להביא לכך ש"הרופא יתן כל כך הרבה מידע, שאיש לא ירצה לקבל טיפול". פסיקת בית המשפט העליון קובעת, כי מדובר במידע אותו ירצה לקבל חולה סביר. עוד אמר, כי למשפט המודרני קשה להודות שהוא מאמין בקדושת החיים.
הנדל הסביר, כי בעיני ההלכה - החיים הם תהליך ולא מצב בינארי, אשר תחילתו בספק וסופו בספק. אולם יש מצבים לאורך התהליך בהם ברור שהחיים לא יחזיקו מעמד. "שיהיה ברור: אסור לרצוח תינוק בן יום כמו שאסור לרצוח זקן בן 90. אבל יש מצבים מסוימים שבהם לא צריך להפעיל את מנגנוני ההצלה", אמר בהסתמכו על הרב שלמה זלמן אויעבראך. הוא סקר את פסיקותיהם של גדולי הדור האחרון בנוגע למניעת טיפול מחולה אנוש, והבחין ביסודות פסיקתם: הרב חיים
דוד הלוי התבסס על הקבלה, הרב משה פינשטיין רצה למנוע סבל מיותר, והרב אויעבראך סבר שיש נקודה בה הרופא שוב אינו רופא.
