הימור ישראלי בטוח

הערכה כפולה זו באשר למוסאווי ולתומכיו עומדת במרכזה של החלטת מנהיגי המערב להתרחק הן מן המירוץ לנשיאות והן מן המחאות שפרצו לאחריו.

מאז תחילת המהומות, הן ראש הממשלה בנימין נתניהו והן השר לעניינים אסטרטגים משה יעלון נטשו את העמדה האדישה הראשונית בה נקטה ישראל עם תחילת המהומות. שני האישים הבהירו, כי ישראל חשה קִרבה למפגינים ומאחלת ליום בו יפילו את משטר הרשע. יחד עם זאת, עד כה ישראל לא העניקה סיוע ישיר למתנגדי המשטר. וזה צריך להשתנות.

הנימוקים הישראלים שלא להתערב באירועים באירן תואמים את אלה המדריכים את שאר העולם המערבי. הנושא האירני העיקרי המטריד את ישראל הינו מדיניות החוץ של אירן, ובפרט תוכנית הגרעין שלה ותמיכתה בארגוני טרור אנטי-ישראלים. לישראל אין סיבה להאמין, כי ממשלת מוסאווי תיטה להפסיק את המירוץ לקראת הפצצה, או לצמצם את התמיכתה בארגוני טרור כמו חיזבאללה וחמאס, יותר מאשר תעשה זאת ממשלתו של אחמדינג'אד. כראש ממשלה בשנות ה-80, היה מוסאווי היוזם ראשי של תוכנית הגרעין האירנית, והוא פיקח על הקמת חיזבאללה ועל הגי'האד האיסלאמי הפלשתיני.

מעבר לכך, ישנה העובדה כי ישראל – כמו ארה"ב – היא ה"אוייב" המשמש את המשטר כשעיר לעזאזל. אם תזדהה ישראל עם המפגינים, ינצלו ח'מנאי ודומיו את הקשר הזה כדי להצדיק את מעשי הדיכוי האכזריים שלהם.

ולבסוף, ישנה אפשרות ברורה, למעשה סבירות ממשית לכך, שמחאות אלו לא תשגנה דבר בטווח המיידי. הן תדוכאנה בברוטליות או תדעכנה מעצמן. מה אם כן יש לישראל להרוויח בהסתכנותה?

טיעונים אלה, המובילים להחלטה הנוכחית של הממשלה שלא להעניק סיוע למפגינים, נראים אומנם סבירים, אלא שהם מתעלמים מחשיבותן של ההתפתחויות האחרונות. לפיכך, הם מחמיצים את ההזדמנויות החדשות שנוצרו – הזדמנויות שאם לא תנוצלנה – תיעלמנה תוך זמן קצר.

למעשה, עם כל יום שעובר, דעותיו הפרטיות והאינטרסים של מוסאווי הופכים לבלתי רלוונטיים. בין אם עמד על כך ובין אם לא, ב-12 ליוני עבר מוסאווי שינוי מהותי. כשקיבל ח'מנאי את התוצאות הרשמיות המזוייפות של הבחירות וכינה אותן"ניצחון משמיים" של אחמדינג'אד, ציפו משקיפים מערביים ממוסאווי לקבל את פסק דינו של הרודן. כאשר במקום זאת הוא צידד בתומכיו שלו עצמו, שיצאו לרחובות כדי להתנגד לשלילת זכות הבחירה שלהם, הפך מוסאווי למהפכן. בין אם הוא תכנן זאת ובין אם לאו, לפני שבועיים נעשה מוסאווי לאוייב המשטר.

להחלטתו של מוסאווי יש משמעות עמוקה ביותר. כפי שכתב בשבוע שעבר מיכאל לדין מן הקרן להגנת הדמוקרטיות באתר Pajamas Media, הרי שב-12 ליוני קשר מוסאווי את גורלו האישי בהצלחתם של המפגינים – והציב את חייו מנגד חייו של ח'מנאי. בלשונו של לידן, "הן ח'מנאי והן מוסאווי – שני האייקונים של הצדדים היריבים, לפחות כיום – יודעים כי או שהם ינצחו או שהם ימותו".

כמו-כן, בסוף השבוע שעבר עברו המפגינים עצמם שינוי. בעוד שקודם לכן הם סתם כעסו על כך שהתעלמו מרצונם בקלפי, הרי שביום חמישי שעבר הם הפכו לכוח מהפכני, המקדיש את עצמו להפלת המשטר. עניין זה הובהר על-ידי רשימת דרישות, שהופצה בין המפגינים ביום רביעי שעבר. כמו שדיווח פפה אסקובר ב-"Asia Times"ביום חמישי שעבר, דרישותיהם כללו את סילוקו של ח'מנאי מן השלטון, פירוקה של המשטרה החשאית, רפורמה בחוקה על-פי הצעותיו של מתנגד המשטר, האייתוללה חוסיין מונתזרי, שחי במעצר בית זה 12 שנה, ואת מינויו של מוסאווי כנשיא.

דרישות אלה מבהירות לאן מובילים המפגינים. הם מובילים להפלת אחד המשטרים המרושעים ביותר על פני האדמה ולהחלפתו בדמוקרטיה ליברלית.

באשר לישראל, מדובר במצב חיובי ללא קשר לתוצאה של האירועים המתרחשים כיום. אם יצליחו המפגינים להפיל את המשטר, הם ינטרלו בכך את אחד האיומים הגדולים ביותר לביטחונה של המדינה היהודית. אם הם ייכשלו, מצבה של ישראל יהיה טוב יותר מאשר הוא כעת. הרי, אם המולות ידכאו באלימות את המתנגדים הפרו-דמוקרטים, יקשה הדבר על ממשל אובמה לאמץ אותם כצדדים למשא-ומתן ובכך בעצם להצדיק את מרחץ הדמים שלהם. קושי זה בא לידי ביטוי בולט בשאלות הנוקשות המופנות כלפי הנשיא אובמה על-ידי מקטרגיו הפוליטים ואפילו על-ידי תומכיו בימים האחרונים.

אילו היה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מכריז כי ישראל תומכת במפגינים וכי תושיט כל סיוע שנדרש להם ביד רחבה, היה הדבר מועיל לישראל פוליטית במספר דרכים. ראשית, ישראל הייתה עושה את הדבר הנכון מוסרית, ובכך הייתה רוכשת את הערכתם של מיליוני אנשים ברחבי העולם, הנחרדים משתיקתן של ממשלותיהם נוכח אומץ ליבם של המפגינים האירניים, המסכנים את חייהם למען החירות.

יתר על כן, כדמוקרטיה הראשונה להתייצב פומבית כמגינת המפגינים, הייתה ישראל מציבה את עצמה בחזית המערכה למען דמוקרטיה בעולם המוסלמי. דבר זה היה מקל מאוד על נציגי ישראל ברחבי העולם לענות להאשמות השווא של ארגוני השמירה על זכויות האדם מטעם עצמם, הטוענים שישראל מפרה זכויות אדם.

מעבר לכך, בהושטת יד למפגינים תתחיל ישראל בבניית ברית עם העם האירני עצמו. בניגוד למה שהמולות רוצים שנאמין, האירנים בכללם אינם חולקים עמם את השנאה שמטפח המשטר לישראל וליהודים, ושהעולם הערבי מאמץ. במהלך השנים, פנו מתנגדי משטר אירניים – מהסטודנטים ועד ארגוני העובדים, מפעילים למען זכויות נשים ועד למיעוטים הכורדיים, האזריים, הערבים האווזיים והבלוצ'ים – אל ישראל בבקשות תמיכה חוזרות ונשנות.

לרדיו ישראל בפרסית, המשדר יום יום לאירן, יש יותר ממיליון מאזינים קבועים ולדברי מנשה עמיר, בשבועות האחרונים עלה מספר המאזינים ללמעלה מ-6 מיליון.

אילו היה נתניהו מסביר, כי אותם מולות המבקשים לשלול את זכות הבחירה של העם האירני ולדכא אותו גם רוצים להשמיד את ישראל בפצצות אטומיות; אילו היה קורא לאירן להפסיק לממן את הטרוריסטים של חמאס ושל חיזבאללה, אשר לפי הדיווחים מוצבים עתה באירן כדי לדכא באכזריות את המפגינים, ובמקום כל זאת – להשקיע בכלכלה האירנית לרווחת העם האירני, הוא היה שולח בכך מסר, שהיה תואם את רחשי ליבו של העם האירני.

לבסוף, הושטת יד ישראלית לעם האירני הנאבק כעת להפלת משטרו תחשוף את ממשל אובמה – בתמיכתו בפועל במולות נגד עמם – במלוא האבסורדיות שלו ובעיוורונו המוסרי. והממשל לא יוכל לפתוח במתקפת נגד, כי הלא מזכירת המדינה הילרי קלינטון, כמו גם אובמה, לא יוכלו לתקוף את ישראל על תמיכתה במתנגדי המשטר האירניים התובעים חופש. תגובתם המגומגמת תגרום לכך שמתקפתם נגד הבנייה היהודית בירושלים, ביהודה ובשומרון תיראה מגוחכת יותר מאשר היא נראית כיום.

והאמת היא שישראל יכולה לסייע למפגינים באורח משמעותי. היא יכולה לנצל את לווייני התקשורת שלה כדי לשבור את ההאפלה התקשורתית שמנסה המשטר להטיל. אנחנו יכולים לאפשר למפגינים להשתמש בפסים ובתדרי האינטרנט של ישראל, כדי לפתוח מחדש רשתות שנחסמו. ישראל יכולה להרחיב זמנית את שידורי הרדיו לתוך אירן ולאפשר למתנגדי המשטר להשתמש בגלי האתר שלה לשידור אירועים בשטח בזמן אמת, כך שהמפגינים לא יאלצו להסתמך על שמועות, על-מנת לעקוב אחר המתרחש ברחובות.

שוב, קיימת סבירות גבוהה שח'מנאי יצליח לדכא את המפגינים. אך כבר ברור לכולם, כי בעקבות האירועים של השבועות האחרונים, אירן לעולם תשוב להיות מה שהייתה לפני הבחירות. השלטון לעולם לא יהיה יציב כפי שהיה.

ומה שלא יהיה, בלי שום קשר לשאלה כיצד יסתיים השלב הנוכחי של המאבק האירני נגד המשטר, הרי שלנוכח העוינות של המשטר כלפינו, לישראל יש אינטרס ברור לשמור על הקלחת האירנית רותחת. המולות יכולים להתרכז רק במספר מסויים של נושאים בו בזמן. אם הם עסוקים בהתנגדות מבית, יהיה להם פחות זמן להקדיש לחמאס ולחיזבאללה. אם הם עסוקים בדיכוי התקוממויות חמושות של כורדים, של אזרים או של בלוצ'ים, יעמוד לרשותם פחות זמן להקדיש למשא-ומתן עם רוסיה לרכישת מערכת אנטי-אווירית מסוג S-300, או לעקוב אחר תנועותיהם של מדעני הגרעין שלהם. אסטרטגית, ישראל יכולה רק להרוויח – בין אם באורח שולי או באורח ניכר – מבעיותיהם של האייתולות.

בשבוע שעבר, בראיון לנשיונל ריוויו המקוון (National Review Online), הסביר אמיר טאהרי, גולה אירני, כי אירן סובלת מפיצול אישיות. מצד אחד, המולות רואים באירן חלוץ מהפכני של איסלאם. הם אינם רואים את אירן כמדינת-לאום. מבחינתם, המרכיבים הרגילים של החיים – יציבות כלכלית, ביטחון הציבור ותקוותם של בני אדם כי גורלם של ילדיהם יהיה טוב משלהם – חסרי חשיבות, בעודם צועדים קדימה תחת דגל הג'יהאד. עבור המהפכנים, ישראל וארה"ב הן אויבות הכרחיות.

מצד שני, הרוב הגדול של העם באירן רוצה לחיות במדינת לאום רגילה וחופשית. מבחינתם, המהפכה משמעותה רק מחסור, סבל, דיכוי ומוות. הם אינם שונאים את אמריקה והם אינם שונאים את ישראל. הם אינם מעוניינים בנשק אטומי והם אינם תומכים בחמאס ובחיזבאללה.

כפי שטאהרי ניסח זאת, "כשאנו מתייחסים לאירן כאל מדינת-לאום, אנו רואים בישראל בעלת ברית טבעית. הסיבה לכך היא כי ישראל, כמו אירן, מתנגדת למזרח תיכון ערבי בלבד. שתי המדינות מעוניינות במזרח תיכון פלורליסטי, שבו יש מקום לגיוון; מזרח תיכון, שבו ניתן למצוא אירנים, טורקים, כורדים, נוצרים, יהודים, כמו גם ערבים".

אם ישראל תושיט יד לפטריוטים אירניים אלה, הגרוע ביותר שיכול לקרות הוא, שהם לא יצליחו להפיל את המולות, ונישאר עם הידיעה כי ייחלנו להצלחתם. אין בכך שום בושה.

למעשה, אם הם ייכשלו במשימתם להפיל את המשטר, וישראל תיאלץ להתקיף את מתקני הגרעין של ארצם, קשה לתאר שהעם האירני יראה בכך פגיעה אישית. להפך, בהיזכרם כי ישראל הייתה הראשונה שהתיצבה לצידם, הם יבינו כי נאלצנו לפעול, ואולי הם יקבלו מצעדנו זה השראה לנסות שוב להשתחרר מכבלי השלטון האיום שתחתיו הם נאנקים כבר שלושים שנה.