רבים בעולמנו ואני בתוכם מצפים לספר ולסרט על חייו ופועלו של ברנרד מיידוף הגנב הכי גדול בעולם והאיש שקיבל את העונש הדמיוני הבלתי ייאמן: 150 שנה בבית הסוהר! - פרק זמן שהוא בערך פי שניים מחיי אדם ממוצע. הספר והסרט העתידיים עשויים לשפוך אור על פרטי תאוות הבצע חסרת הגבולות של האיש וגם על הלקוחות שלו - אוהבי בצע לא קטנים בעצמם שרצו להרוויח רק עשרה אחוז לשנה, ולא פחות כמו שנותנים בבנקים "נורמלים" - ובסופו של דבר, אחרי שקיבלו רווחים נחמדים במהלך השנים (כן. לא צריך להתעלם מעובדה זו, כאשר מרחמים ובצדק על הקליינטים העשוקים) נשארו בלי כלום. הם התפתו בשל הריבית הגבוהה שהציע, הלכו שולל אחר הבאאז שהיה סביבו כאילו הוא גאון פיננסי, התחברו לחברים אחרים שהאמינו לו ופיארו את הצלחתם ונהנו כולם יחד משלטונות החוק שלא השכילו לבדוק לעומק את תופעת ההתעשרות של מי שייזכר אולי כנוכל הגדול של כל הזמנים.
ברנרד מיידוף, האיש החמדן ביותר בעולם של חמדנים, הוא גנב שהוליך שולל אלפי אנשים עשירים, שעבדו קשה בחייהם, עשו כסף בשל חוכמתם ותושייתם, או שזכו בירושות נאות ורצו להפקיד אותן בריבית גבוהה, גבוהה מאוד. הלקוחות שלו הם משכילים מאוד, מכובדים ואחראים, אנשים פרטיים ומנהלי קרנות ציבוריות בתחום צדקה, מחקר ותרבות שהפסידו אצלו הון רב. חלקם הפסידו את כל מה שהיה להם עד הפרוטה האחרונה. כולם היו, עד לאחרונה, עשירים ומסודרים מבחינה כלכלית שפשוט רצו להרוויח יותר מהרגיל ושמעו על הגאון המעניק רווחים דמיוניים. חלקם עמדו בראש קרנות שעזרו לאנשים בתחומי לימודים, מחקר, בתי חולים וצדקה על סוגיה השונים והפסידו פרויקטים חשובים שעזרו לבני אדם רבים.
אגדת הדייג ודג הזהב
אלכסנדר סרגייביץ' פושקין, גדול משוררי רוסיה, כתב את האגדה לילדים על הדייג ודג הזהב:
אשת הדייג, הענייה-המרודה הבינה כי יש דג זהב, נדיב וכל-יכול, שתוכל לבקש ממנו כל דבר - ויעשה. בתחילה ביקשה שיתקן בביתם את השוקת השבורה, ונענתה. אחר-כך ביקשה בית חדש, וקיבלה. אחר-כך ביקשה ארמון, וקיבלה, ואז ביקשה להיות מלכה והייתה למלכה. היא קיבלה הכל. לבסוף, כאשר ביקשה שהדג יתייצב לפניה ויהפוך למשרת המלכה, נעלם הארמון על כל תכולתו ומשרתיו והאישה חזרה לבקתה השבורה, לעוניה ולעליבותה... אין ילד קטן שלא יבין את משמעות הסיפור. אבל מבוגרים בדרך-כלל לא לומדים את הלקח. לא מפרשת אשת הדייג בסיפורו של פושקין ולא מסיפורו של מיידוף, שהוא הסיפור הכי מפורסם, מעניין, מאלף, מזעזע של תקופתנו.
לא תגנוב
האם אנשים מקיימים את עשרת הדיברות או רק כמה מהן, גם אם חונכו להתנהגות מוסרית תרבותית (או דתית)? האם המצוות התרבותיות-מוסריות, עשר במספר וביניהן ל-א ת-ג-נ-ו-ב, אכן מקוימות על-ידי אנשים? דן אריאלי, פרופסור לכלכלה התנהגותית באוניברסיטת דיוק בארה"ב ופרופסור אורח במעבדת התקשורת של MIT, כתב את הספר (הוצאת מטר) אשר שמו: "לא רציונלי ולא במקרה".
הספר, פרי מחקרים באוניברסיטות אמריקניות מספר על סוגי התנהגות אנושית נפוצה, רצופת טעויות שחלקן הרות אסון. בין השאר הוא מקדיש שני פרקים לנושא: "יושר בערבון מוגבל". בפרקים אלה הוא מביא את הנתון הבא: (נכון לתחילת העשור הראשון של שנות האלפיים) בארה"ב מגיע סכום המעילות הכספיות של אנשים במקומות עבודה (בין האחרים מנהלי ועובדי תאגידים וחברות, בנקים וכולי) ל-600 מיליארד דולר בשנה!!! לעומתם, סכום הגניבות ומעשי השוד השונים, אלה שעליהם אוהבים לעשות סרטי-פשע-שוד-מאפיה-יריות ופריצות מתוחכמות יותר או פחות, מסתכמות בכל אמריקה לסך של 16 מיליארד דולר בלבד. נתון נוסף בספר: חברות ביטוח משלמות ללקוחות סך של 24 מיליארד דולר על תביעות פיקטיביות בתחום הביטוח, כלומר אירועים שלא התרחשו, ובכל זאת זכו המבוטחים הלא-ישרים בכסף עבורן.
דן אריאלי, שכתב את הספר לפני פרוץ המשבר הכלכלי העכשווי, כותב: "ארה"ב מחזיקה בעמדה של כוח כלכלי בעולם כיום בשל היותה, או מכיוון שהיא נחשבת לאחת האומות ההגונות בעולם בסטנדרד של הפיקוח התאגידי, אבל ארה"ב יורדת בסולם-דירוג היושר. בשנת 2000 היא הייתה במקום ה-14 בסולם היושר העולמי (הארצות הראשונות בדירוג היו דנמרק, פינלנד וניו-זילנד) וירדה בשנת 2004 למקום ה-20 (בשל פרשות מעילה כמו זו של חברת אנרון ואחרות)".
לפי נתונים אלה, היושר הוא משהו מתעתע ולא יציב. הפיתויים הענקיים גורמים לאנשים רבים לקחת כסף לא להם בתקווה שלא ייתפשו. באמריקה, ללא ספק חלה הידרדרות במדד היושר והתוצאות מדברות בעד עצמן. הנטייה לחוסר יושר ולנטילת דבר במרמה היא נטייה נפוצה ביותר בטבע האנושי. תאוות בצע כמו קנאה, חמידה ואמירת שקר היו ויהיו תמיד נחלתו של האדם, וקשה להאמין כי 150 שנה בכלא ירתיעו את האדם הבא שמתכנן בחוכמה את מעשה הנוכלות הבא.
מיידוף, הירשזון, בניזרי ואחרים
מיידוף לא לבד. אומנם אמרנו שהוא הגדול מכולם ומבייש בהחלט את מוצאו היהודי ומעניק אישורים לתדמית היהודי השיילוקי. אבל בישראל, ארץ שבעבר נתנה את התנ"ך לעולם, ספר בו נמצאות עשרת הדיברות על תפארתן הגזולה, עומדים אנשי שלטון, מזה עשורים רבים בראש טבלת הגנבים, הנוכלים ונוטלי כסף-לא להם.
אין להשוות את מיידוף להירשזון שזכה לפני ימים אחדים רק בחמש וחצי שנות מאסר, שכן האחרון גנב רק שני מיליון שקל - סוג של כסף כיס למטרות טיפים למלצר, אצל מיידוף.
מילה טובה אחת על מיידוף: הוא הודה והתנצל (כאילו שהייתה לו ברירה אחרת). לעומתו, כל הנאשמים הישראלים, חלקם - הוכחה אשמתם ודינם נחרץ וחלקם שעדיין לא הם תמיד לדבריהם, חפים מפשע ו"חפותם תצא לאור"...
כאשר קוראים את ספרו של דן אריאלי או קוראים את ספר בראשית וספר שמות, או את שייקספיר וספרי היסטוריה מכל התקופות, יודעים כי עשר התכונות היסודיות של אופי האדם, עשרת היצרים והתשוקות אשר נחרטו על לוחות הברית, כדבר שלא ייעשה, לא ייעלמו, עכשיו, לנוכח עונשו הדמיוני של מיידוף. העונש, פנטסטי ככל שיהיה לא מביא עימו את ימות המשיח.
