יצחק כהן, שהיה נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, הורשע (יום ב', 8.5.17) בהטרדה מינית. נשיאת בתי משפט השלום במחוז המרכז, עינת רון, סירבה לאמץ את הסדר הטיעון ולפיו כהן ייענש בלא הרשעה. עם זאת, היא כיבדה את הרכיב העונשי - 220 שעות שירות לתועלת הציבור.
[להאזנה לראיון עם חושף הפרשה, יואב יצחק] כהן הודה בהטרדה מינית של עובדת בבית המשפט המחוזי, אם כי סעיף החיקוק מדבר על הטרדה מינית בנסיבות של מעשה מגונה. פרשת כהן
נחשפה ב-News1 כאשר כהן היה מועמד לבית המשפט העליון, ובמרכזה עמדו חשדות לעבירות מין שביצע בבנות משפחתו. בחקירה התברר שעבירות אלו התיישנו, אך היא הובילה לחשיפת מעשים נוספים שביצע כהן, כולל זה בו הוא מודה. המשטרה המליצה להעמיד לדין את כהן על שני מעשים מגונים, ואילו השימוע שנערך לו כלל מעשה מגונה והטרדה מינית.
בספטמבר 2010 - כאשר כהן היה סגן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת - ביקש שופט מחוזי אחר מהמתלוננות, אשר עבדה בבית המשפט, למסור לכהן מסמך. המתלוננת נכנסה ללשכתו של כהן, וכשמסרה לו את המסמך הוא הושיבה על ברכו ונגע בגבה מתחת לחולצתה. במבוכתה, החלה המתלוננת לספר לכהן על חתונתה הקרבה ולאחר זמן מה קמה. בתגובה קם כהן וחיבק אותה.
המדינה טענה, כי ניתן להימנע מהרשעתו של כהן, משום שהוא נטל אחריות, מדובר היה בעבירת מין יחידה והוא נאלץ לפרוש מכס השיפוט. ההגנה ביקשה להימנע מהרשעה, בנימוק שהרשעה לא תאפשר לכהן לעסוק בפעילות התנדבותית בתחום החינוך ותמנע ממנו לחזור ולעסוק בעריכת דין.
רון אומרת, כי ההלכה היא שרק במקרים חריגים ניתן להימנע מהרשעה, והיא מזכירה את המבחנים המצטברים: העדר פגיעה משמעותית באינטרס הציבורי בשל הימנעות מהרשעה, ופגיעה ממשית ועכשווית לפגיעה בעתידו של הנאשם ואין די באמירות ערטילאיות. היא מציינת, כי מדובר הן בהלכה של בית המשפט העליון והן בפסיקה חוזרת ונשנית של בתי המשפט השונים.
אין להקל ראש במעשיו של כהן, כפי שעשתה התביעה - מדגישה רון. אומנם לא מדובר ברף העליון של עבירות המין, אך המעשה היה ממשי והיה פער גילאים תפקידים וגילאים ניכר בין כהן לבין המתלוננת. "אין פה אלא ניצול ציני של מעמד בכיר כלפי עובדת צעירה. זוהי הפרת אמון בוטה של הנאשם כלפי מערכת בתי המשפט וכלפי הציבור. בשל רום מעמדו, מצופה ממנו התנהלות ערכית יותר ומתן דוגמה לאחרים", מדגישה רון.
עוד אומרת רון, כי יש לייחס משקל לנטילת אחריות ולהבעת אמפטיה כלפי המתלוננת, במיוחד בשל מעמדו של כהן, אך אין בכך כדי לאיין את חומרת המעשה. לא ניתן היה להתעלם מכך שכהן עצמו הודה בפני שירות המבחן, כי תפקידו גרם לטשטוש של גבולות המותר והאסור. "פרשה זו אינה באה בגדרם של המקרים החריגים בהם ניתן להימנע מהרשעה בלא פגיעה ממשית באינטרס הציבורי", קובעת רון, ומציינת גם את הצורך להרתיע את הרבים.
לדברי רון, די היה בקביעה זו כדי לדחות את הבקשה שלא להרשיע את כהן, אך למעלה מן הצורך היא עוסקת גם בשאלת עתידו של כהן. היא אומרת, שהרשעתו לא תביא בהכרח לכך שלא יזכה לקבל רשיון עורך דין, אלא הדבר הוא לשיקול דעתה של הלשכה וכאשר מדובר בעבירה שיש עימה קלון. לא הוצגה תשתית ראייתית כלשהי על התנדבותו של כהן בתחומי חינוך ושהדבר יימנע ממנו אם הורשע. היא מעירה, כי גם בלא הרשעה - ניתן יהיה למנוע ממנו עיסוק בחינוך בשל הודאתו בהטרדה מינית.
רון מזכירה, כי על-פי פסיקתו של בית המשפט העליון – הרי שכאשר מדובר בשופט, יש לכך משקל בהחלטה האם להימנע מהרשעתו; במקרה של השופטת אסנת לאופר, החליט ביהמ"ש העליון להרשיע אותה. לבסוף אומרת רון, כי ביהמ"ש – ולא שירות המבחן – הוא האמון על האינטרס הציבורי, ולכן לא קיבלה את המלצתו (המהוססת) שלא להרשיע את כהן.
מכאן עובר רון לשאלת כיבודם של הסדרי טיעון. היא מזכירה את ההלכה לפיה ככלל יש לאשר הסדרים, אך על בית המשפט לבחון אותם, ואם יש סטייה של ממש בשיקולים שעמדו בבסיסו – הוא יכול להתערב בו. היה נכון לתת משקל להודאתו של כהן, לתרומתו לקהילה, לנסיבותיו האישיות ולאמפטיה כלפי המתלוננת (כפי שעשתה המדינה).
ואולם, לא ניתן לתת בכורה לנטילת האחריות מצידו, וגם הסכמתה של המתלוננת להסדר אינה יכולה לאיין את האינטרס הציבורי. וחשוב מכל: בשל מעמדו של כהן בעת ביצוע המעשים – נסוגות כל הנסיבות האחרות מפני הפגיעה הקשה שלו במערכת בתי המשפט ובאמון הציבור בה. לאינטרסים ציבוריים אלו לא ניתן המשקל המתאים ולכן לא ניתן לאשר את ההסדר כמות שהוא, קובעת רון.
