מירוץ הסמכויות - הפסד נוסף לגברים המתגרשים

שתי העותרות הן שתי נשים - שמחמת שעניינם זהה איחד בית המשפט העליון את הדיון בעתירותיהן - שהגישו בבית המשפט לענייני משפחה "בקשה ליישוב סכסוך"- בקשה על פיה מתבקש בית המשפט להורות לבן הזוג של המבקש להתייצב בפני יחידת הסיוע של בית המשפט לענייני משפחה למעין גישור טרם הליכי גירושין, במטרה למנוע את הגירושין או, לפחות, להפחית את עצמת המאבק.

בעליהן של שתי הנשים לא התייצבו בפני יחידת הסיוע אלא הגישו - לאחר שנשותיהן הגישו בקשה ליישוב סכסוך - תביעות גירושין כנגד נשותיהן בבית הדין הרבני.

מכיוון שבית הדין הרבני מוסמך לדון בענייני חלוקת רכוש וענייני ילדי בני זוג בהליכי גירושין רק באם בתביעת הגירושין צוין במפורש כי בית הדין הרבני מתבקש לדון בהנ"ל (הליך המכונה "תביעה כרוכה"), ציינו הבעלים - כנראה תחת הסברה הרווחת שבעניינים אלה מוטב לו לגבר שעניינו לא יידון בפני בית המשפט לענייני משפחה, המוסמך לדון בהנ"ל לולא ה"כריכה", אלא בבית הדין הרבני - בכתבי תביעותיהם כי בית הדין הרבני מתבקש לדון, מלבד בצד ההלכתי של יישום הגירושין, גם בנושאי חלוקת הרכוש וענייני הילדים.

לאחר מכן, שתי הנשים הגישו תביעות בענייני חלוקת הרכוש ואחזקת הילדים בבית המשפט לענייני משפחה. זאת, יש לשער, תחת ההנחה הרווחת כי ערכאה זו מיטיבה עם נשים.

מכיוון שכעת שתי הערכאות התבקשו לדון באותו העניין, עניין ששתיהן מוסמכות עקרונית לדון בו, קמה השאלה, איזו ערכאה מוסמכת לדון בתביעה, שאלה נפוצה כשמדובר בהליכי הגירושין בארץ, בהם הצדדים, על-פי הנחותיהם היכן מוטב להם לתבוע כל סעד, "מזפזפים" בין בית הדין הרבני לבין בית המשפט לענייני משפחה, ומנסים, אור לעיקרון "הכיבוד ההדדי" – עיקרון שעל פיו באם החלה ערכאה לדון בנושא מסוים, יינתן לה לסיים את הדיון בו ולא תתערב הערכאה שלה סמכות חופפת – לקבע את הדיון בערכאה, שבה נדמה להם שיינתן להם מבוקשם. בשני המקרים הכריעו בתי הדין הרבניים שמכיוון שבאם - דבר שאין לגביו מחלוקת - אחד מבני הזוג הגיש בבית הדין הרבני תביעת גירושין "כרוכה" טרם תוגש תביעת בן הזוג השני בעניינים ה"כרוכים" בבית המשפט לענייני משפחה, קנה בית הדין הרבני סמכות לדון בנושא, ואל לו לבית המשפט לענייני משפחה לדון בו - הרי שהיות והבעלים "כרכו" את ענייני משמורת הילדים וחלוקת הרכוש בתביעת הגירושין טרם תבעו נשותיהם את העניינים ה"כרוכים" בבית המשפט לענייני משפחה – קנה בית הדין הרבני, לבדו, את הסמכות לדון בענייני הילדים וחלוקת הרכוש. כנגד טענת העותרות - כי מחוקק המשנה, באמצעות התקנות הנוגעות לבקשת יישוב סכסוך בין בני זוג , קבע שמועד הגשת בקשה ליישוב סכסוך בין בני זוג ייחשב, גם, כמועד הגשת תובענה בבית המשפט לענייני משפחה בעניינים ה"כרוכים" באם ייכשלו הליכי הגישור, ולכן אור לכך שהן הגישו בקשה ליישוב סכסוך בין בני זוג, טרם שהגישו בעליהן תביעה כרוכה, הרי שעל הדיון בנושאים הכרוכים להתנהל בבית המשפט לענייני משפחה - השיב בית הדין הרבני שהתקנות אינן חוקיות שכן מתקינן, שר המשפטים, אינו מוסמך לסתור את החקיקה הראשית, של הכנסת, שקבעה בחוק שהסמיכו להתקין את התקנות, חוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 שהחוק (לרבות התקנות הנלוות אליו) אינו גורע מסמכויות בית הדין הרבני. משכך, המשיך בית הדין הרבני לדון בעניין העותרות.לגבי אחת העותרות פסק בית הדין הרבני, שאף אם ייקבע שישנו תוקף לתקנות והן חוקיות ולכן בקשה ליישוב סכסוך מהווה, גם, תובענה שדוחה תביעה כרוכה שהוגשה אחריה, מכל מקום אין להתחשב בהגשת בקשתה ליישוב סכסוך ולאמר שהיא דוחה את התביעה ה"כרוכה" של הבעל, שכן בקשתה הוגשה שלא לצורך יצירת "שלום בית", אלא נועדה, דבר הנלמד מהפרת הסכם גישור חיצוני שכרתה עם בעלה ומהעובדה שנתנה ליחידת הסיוע כתובת שגויה למשלוח דואר עבור בעלה, למנוע מהבעל לתבוע את חלוקת הכסף, הרכוש וענייני הילדים בבית הדין הרבני, ומשכך מדובר בתביעה שאינה בתום לב ודינה- בטלות.בהנמקת דינו כותב בית הדין הרבני שכשם שכאשר אחד הצדדים כורך ענייני רכוש ואחזקת ילדים לתביעת הגירושין ההלכתית, ה"כריכה" תתקבל רק אם מטרתה "כנה": יצירת מסגרת דיונית אחת, שתדון הן בצד ההלכתי של הגירושין והן בשאר ענייני הפירוד על-מנת שלא ייטרטרו הצדדים מבית המשפט לענייני משפחה לבית הדין הרבני, ובאם המטרה היא רק מניעת הצד השני מתביעת סעדים בערכאה אחרת, היא מוגדרת כ"כריכה שאינה כנה", והיא לא תתקבל, כך יש להחיל את חובת תום הלב והכנות גם על הגשת בקשה ליישוב סכסוך בין בני זוג ולקבוע שבאם הבקשה הוגשה רק על-מנת למנוע מהצד השני להוציא את יומו בבית הדין הרבני, הרי שהבקשה אינה כנה, אינה תמת לב, ודינה- בטלות. בנוסף, כותב בית הדין הרבני כי אחד מסממני ה"כנות" של בקשה ליישוב סכסוך הוא פירוט המבקש של כל נושא ונושא שברצונו לעסוק בו.שתי הנשים, שהתעקשו שענייני הממון והילדים יידונו בפני בית המשפט לענייני משפחה, עתרו לבג"צ בבקשה שיורה לבית הדין הרבני להפסיק לדון בענייני הממון והילדים ולהורות לבית המשפט לענייני משפחה להתחיל ולדון בו. בג"צ הוציא צו מניעה זמני נגד בית הדין הרבני.

לדברי העותרות, מכיוון שתקנה 258 כג' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 קובעת שהגשת בקשה ליישוב סכסוך בין בני זוג תיחשב כהגשת תובענה נגד בן הזוג השני (גם) בענייני חלוקת הכסף, הרכוש וענייני הילדים (לשון הסעיף: "הגשת בקשה ליישוב סכסוך תיחשב כהגשת תובענה נגד בן הזוג האחר...") הרי שמרגע שהוגשה בקשה ליישוב סכסוך, ובן הזוג השני מיאן לשתף פעולה או שנכשלו הליכי הפישור, אזי אם ירצה המבקש לתבוע את הצד השני בענייני הפירוד בבית המשפט לענייני משפחה והוא עשה כן עד לשלושים יום מיום משסירב בן זוגו להופיע בפני יחידת הסיוע של בית המשפט לענייני משפחה או מיום שנכשלו הליכי הפישור, קנה בית המשפט לענייני משפחה סמכות בלעדית לדון בעניינים הנ"ל. מכיוון שהן עמדו בדרישות התקנות, לדבריהן, פעל בית הדין הרבני בחוסר סמכות כאשר דן בעניינן.

עוד טוענות העותרות כי בית הדין הרבני אינו מוסמך לפרש את התקנות ואת תוקף חוקיותן, שכן מדובר בתקנות הנוגעות לבית המשפט לענייני משפחה, שאינן נוגעות במישרין לבית הדין הרבני, שאינו מוסמך באף חוק לעסוק בהן.

לגבי חובת תום הלב וכנות הכריכה מביעות העותרות את עמדתן, אליה הצטרף היועץ המשפטי לממשלה, שאין לקבוע, כדרישת בית הדין הרבני, כי באם לא פירט מבקש יישוב הסכסוך את הנושאים בהם הוא מבקש לעסוק ייחשב הדבר לחוסר כנות או לחוסר תום לב, שכן ישנה סיבה מהותית, בגינה ראוי שלא תפורטנה בבקשת יישוב סכסוך כל נקודות המחלוקת, והיא שפירוט נקודות המחלוקת עלול להחריף את הסכסוך, זאת בניגוד לתכלית הבקשה הנלמדת משמה- "יישוב סכסוך".

בית הדין הרבני אינו חולק על פירושן של העותרות את התקנות. אולם, לדבריו, התקנות אינן חוקיות, ומשכך יש לבטלן.

לדברי בית הדין הרבני, מכיוון שסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג- 1953 קובע שלבית הדין הרבני ישנה סמכות לדון, לבדו, גם בענייני חלוקת רכוש וכסף משותפים ובעניין ילדי בני זוג בהליכי גירושין, אם נושאים אלה "נכרכו" בתביעת הגירושין, טרם הצד השני הגיש תביעה זהה בבית המשפט לענייני משפחה, הרי שבסיטואציה מעין זו המחוקק הראשי,הכנסת, הקנה לבית הדין הרבני את הסמכות הבלעדית לדון בעניינים אלה, ומשכך – ברור - שמתקין תקנות סדר הדין האזרחי, שר המשפטים, שהוסמך להתקין תקנות בענייני פישור בין בני זוג על-ידי סעיף 26 (4) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, חוק שבו גופא כתוב, שאינו בא לפגוע בסמכויות בית הדין הרבני (סעיף 26 א'), אינו מוסמך לייצר חקיקת משנה מנוגדת לחקיקה הראשית, שבפירוש מבהירה שאינה באה לגרוע מסמכות בית הדין הרבני, ואם כן, כיצד מכח חיקוק זה מצמצם שר המשפטים, על-ידי חקיקת משנה, את סמכות בית הדין הרבני? משמע, התקנה אינה בסמכות, אינה חוקית, ויש להתעלם ממנה. כך בית הדין הרבני:

"סקרנו בקיצור נמרץ את דעתם של המלומדים והשופטים שהוצגו בפנינו. לא רצינו להיכנס לדיון בגוף הטענות שהוזכרו בפסקי-הדין שהוצגו בפנינו מחמת קוצר הזמן, אך לאחר העיון נראה לנו שיש להעדיף את הגישה של המלומדים והשופטים שקבעו שאין בהגשת בקשה ליישוב סכסוך בביהמ"ש לענייני משפחה, בכדי להקנות סמכות לביהמ"ש ולגבור על האמור בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, לפיו יש לביה"ד סמכות ייחודית לדון בכל שנכרך בתביעת הגירושין...".

בית הדין הרבני שב וטען כי על-מנת שהגשת בקשה ליישוב סכסוך בין בני זוג בבית המשפט לענייני משפחה תוכל למנוע מהצד שמנגד לכרוך עניינים נוספים לתביעת הגירושין בבית הדין הרבני - באם תוכר חוקיות התקנות על-ידי בג"צ - עליה להיות תמת לב וכנה, ומשבמקרה דנן הייתה הבקשה של אחת הנשים, שלא לצורך יישוב הסכסוך, אלא לצורך מניעת הבעל מלהוציא את יומו בבית הדין הרבני, כעולה מהתנהגות העותרת, שהפרה את הסכם הגישור עם בעלה ומסרה לבית המשפט לענייני משפחה, ביודעין, כתובת שגויה של הבעל, הרי שאף אם תוכר חוקיות התקנות, לא תמנע בקשתה ליישוב סכסוך את כריכת הבעל. כך כותב בית הדין בהכרעת דינו:

"בקשה ליישוב סכסוך צריכה להיות כנה. מגיש הבקשה צריך להיות מעוניין באמת ובתמים ביישוב סכסוך בדרך טיפולית, ללא צורך בהתערבות שיפוטית. כדי לעמוד על כנות הבקשה אין להסתפק באמור בכותרתה. על כנות הבקשה ניתן להתרשם מהתנהגות המבקש עובר להגשת הבקשה. ניתן גם להתרשם מהתנהגותו בסמוך לאחר הגשת הבקשה. האם המבקש הודיע לצד שכנגד על הבקשה בסמוך להגשתה? האם עשה המבקש את כל הנדרש להשתתף בהליך הטיפולי שנועד ליישוב הסכסוך? האם התנהגותו עובר לבקשה ובסמוך לכך מתאימה לאדם המבקש ליישב סכסוך בדרכי שלום? וכך הלאה..."

בנוסף ביקש בית הדין הרבני מבג"צ לקבוע שכשם שבכריכה יש לפרט איזה סעד מבקשים לצרף לתביעת הגירושין על-מנת שבית הדין הרבני יהיה המוסמך לדון בו בלעדית, כך ייקבע שבבקשה ליישוב סכסוך - אם יוכרע לגביה שהיא כתובענה שמונעת כריכה - יהיה על המבקש לפרט איזה סעד הוא מעוניין לכלול אל מסגרת הטיפול ביחידת הסיוע, ושחוסר פירוט הסעדים יחשב גם כחוסר תם לב. כך:

"...בבדיקת כנות הבקשה אין די... בקשה ליישוב סכסוך אינה בבחינת 'חתימה על החלק', שמעליו ניתן לכתוב ולהעמיס בו כל דבר שיעלה לרצון, בהתאם להתפתחות העניינים בין הצדדים. מגיש הבקשה אינו פטור מלפרט במפורש בבקשתו מהם העניינים מתוך אלו שפורטו בתקנה 258ז(1) עד (3) שאותם הוא מבקש ליישב בדרך טיפולית. הפירוט של עניינים אלו צריך להיות מפורש. בלעדי זאת אין בקשה כדין."

בעניין סמכות בית הדין הרבני לפרש ולדון בדבר חקיקה שאינו בתחומיו - כדוגמת תקנות סדר הדין האזרחי הנוגעות להגשת בקשה ליישוב סכסוך בין בני זוג - קובעת הנשיאה, השופטת דורית ביניש, כי למרות שבניגוד לבתי המשפט האזרחיים, שלגביהם ישנה הוראת חוק המסמיכה אותם לדון בעניינים שאינם בסמכותם המקורית אך באים כגרורה של התובענה העיקרית, בית הדין הרבני אינו מוסמך בחוק לדון בעניינים ש"אגב גררא", אך מכל מקום הלכה פסוקה היא בבית המשפט העליון, שבתי הדין הרבניים מוסמכים לדון בעניינים המתעוררים בפניהם בדרך אגב, אף אם אינם בסמכותם המקורית, ומכל שכן כאשר מדובר בעניין שמערער על סמכות הדיון של בית הדין הרבני.

לדעת הנשיאה, התקנות הותקנו בסמכות ומשכך הן חוקיות ותקפות. לדבריה, מכיוון שהן בית הדין הרבני והן בית המשפט לענייני משפחה מוסמכים לדון בענייני חלוקת הרכוש ובענייני ילדי בני זוג מתגרשים, נוצר "מרוץ הסמכויות"- מצב שעל פיו, בני זוג בהליכי גירושין מנסים להקדים ולתבוע בערכאה בה הם סוברים שיוטב להם, טרם יתבע בן הזוג האחר בערכאה השנייה.

התקנות, הקובעות כי הגשת בקשה ליישוב סכסוך בין בני זוג, כותבת הנשיאה, הן דרך חדשה להגשת תובענה, דרך שבה ניתנת עדיפות לפיתרון טיפולי על פני פתיחת הליך משפטי.

תכלית הקביעה שמועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך ייחשב כמועד הגשת תובענה שתוגש על-ידי המבקש במקרה שלא ייושב הסכסוך, היא שיתאפשר לבני הזוג לכונן שלום בית, מבלי שהצד יוזם שלום הבית – שיכל, חלף שיגיש תביעה ליישוב הסכסוך, להגיש תובענה בערכאה הרצויה לו - יאבד את אפשרויות התביעה להן היה זכאי לולא שביכר את דרך השלום והגיש תובענה ראשון.

משכך, אין בתקנות גריעה מסמכויות בית הדין הרבני, על פיהן שונו כללי "מרוץ הסמכויות" וכעת אף אם הוגשה תביעה כרוכה בבית הדין הרבני טרם תוגש תביעה זהה בבית המשפט לענייני משפחה יקנה בית המשפט לענייני משפחה סמכות דיון. הגשת הבקשה ליישוב הסכסוך היא הגשת תובענה, ועל-פי כללי "מרוץ הסמכויות" –שלא שונו עקב התקנות – אם הוגשה טרם הוגשה תביעה כרוכה יקנה בית המשפט לענייני משפחה את סמכות הדיון. כך בדבריה:


"...נטען כי מחוקק-המשנה חרג מסמכותו כאשר קבע כי כתבי-התביעה המאוחרים ייראו כאילו הוגשו במועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך..."

"... בהתאם להנחת-מוצא זו, התקנות ליישוב סכסוך משנות מכללי "מרוץ הסמכויות" בקובען כי יש לייחס לאחור את הגשת כתבי-התביעה למועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך. ואולם, מטעמים שהובהרו לעיל, הנחת-מוצא זו שגויה. בהתאם לתקנות הנדונות, הבקשה ליישוב סכסוך משמשת דרך חלופית לפתיחת "הליך" או "תובענה" בין בני-זוג בפני בית המשפט לענייני משפחה..."


לגבי חובת תום הלב ושימוש לרעה בהליכי משפט, כותבת הנשיאה כי מכיוון שחובת תום הלב חלה על כל הדין הישראלי, מובן שאף הגשת בקשה ליישוב סכסוך בין בני זוג חייבת להתבצע בתום לב, כלומר- לצורך השכנת שלום בית, ולא לשם יצירת חסם בפני בן הזוג השני בפתחה של הערכאה בה ראוי שיידון עניין בני הזוג.

עם זאת, לדבריה, ראוי לערכאה השיפוטית לשקול מהי הסנקציה שתוטל עקב התנהלותו חסרת תום הלב של אחד הצדדים, כאשר נעילת הדלת בפני התיידנות בערכאות השיפוט- כפי שארע במקרה דנן שבו בית הדין הרבני, בסברו שהגשת הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה בחוסר תם לב, נעל את ההתדיינות בפני בית המשפט לענייני משפחה- אמורה להתממש רק במקרי קיצון חריגים.

הנשיאה לא נעתרה לבקשת בית הדין הרבני: להורות שעל-מנת שיוכח שבקשה ליישוב סכסוך ותביעה בבית המשפט לענייני משפחה הבאה בעקבותיה באם לא יושב הסכסוך, תיחשבנה לכנות ותמות לב רק באם, כבבקשה לתביעה כרוכה, יפורטו הסעדים שבהם רוצה הצד המבקש לדון. זאת מהטעם שהגשת הבקשה ליישוב סכסוך נועדה לפתור בדרכי שלום את סכסוך בני הזוג, ואם ייקבע כי על המבקש לפרט את טענותיו, הרי שתהיה בכך משום החרפת הסכסוך.

בשולי דבריה, כותבת הנשיאה, כי הן בית המשפט לענייני משפחה והן בית הדין הרבני, במקרה בו מתעוררת השאלה, למי מהם סמכות הדיון, מוסמכים לדון בשאלה. אולם מרגע שנודע לאחת הערכאות כי חברתה החלה לדון בנדון לפניה, הרי שמכח ה"כיבוד ההדדי" עליה להפסיק מלדון בסוגיה.

מן הכלל אל הפרט

לגבי העותרת שנמנעה מלמסור את כתובת הבעל המדויקת ומסרה, ביודעין, כתובת שגויה, לבית המשפט לענייני משפחה והפירה את הסכם הגישור עם בעלה קובעת הנשיאה כי מצבור התנהגויותיה מלמדות שהגשתה את הבקשה ליישוב סכסוך לא נועדה לשם יישור הדורים כנה עם בעלה, אלא היוותה צעד טקטי שנועד למנוע מבעלה להוציא את יומו בתביעה כרוכה בבית הדין הרבני, ומשכך התנהגותה חסרת תום לב, ועל כן תיחשב בקשתה כמי שלא הוגשה ותביעת בעלה הכרוכה כקודמת לתביעתה בבית המשפט לענייני משפחה. אור לכך, בוטל צו הביניים שמנע מבית הדין הרבני לדון בענייני הגירושין הכרוכים, ויימשך הדיון בבית הדין הרבני כסדרו.

לגבי העותרת השנייה קבעה הנשיאה שדין צו המניעה, שניתן כנגד בית הדין הרבני, דינו להפוך לקבוע, שכן התקנות חוקיות, ואין חוסר תום לב בהתנהגותה, גם לא בעצם העובדה שלא ציינה בבקשתה מהם הנושאים שהיא מבקשת מיחידת הסיוע לעסוק בהם.

לגבי העותרת שנקבע שהתנהגותה חסרת תום לב-הבקשה נדחתה.

לגבי העותרת השנייה- הבקשה התקבלה: צו המניעה כנגד בית הדין הרבני, המונע ממנו לדון בעניינים הכרוכים, יהפוך לקבוע.

- בבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ
- בפני השופטים: הנשיאה, השופטת דורית ביניש, המשנה לנשיאה, השופט אליעזר ריבלין,השופטת אילה פרוקצ'יה, השופטת מרים נאור, השופט אליקים רובינשטיין, השופטת אסתר חיות, השופט חנן מלצר
- בשם העותרות פלוניות:עו"ד יוסף מנדלסון, עו"ד שירה דונביץ', עו"ד זיו גרובר
- בשם המשיבים בית הדין הרבני הגדול, בית הדין הרבני האזורי בנתניה, בית הדין הרבני האזורי בחיפה בנתניה, הבעלים (פלונים): עו"ד שמעון יעקובי, עו"ד אהרון טירר, עו"ד עינת טירר, עו"ד אורית מור סינבר, עו"ד הילה זהר.