ריקוד, ניהול, ומה שביניהם
|
|
|
לפני שניהל היה רקדן
|
|
|
אני רוצה להבין איך מהאומן פורץ המנהל, ואיך הכוח היצירתי עובר מטמורפוזה לניהול. אנחנו חוזרים להתחלה, לימים שבהם הוא גילה את התנועה ויופיה. "גיליתי את המחול בגיל ארבע עשרה , חמש עשרה, התחלתי עם מחול עכשווי, למדתי תנועה, מחול והבנה מוזיקלית בתל חי, בתנועה הקיבוצית, פעם בשבוע , והרגשתי שזה תחום שמאוד נוח לי בו, רק בגיל 16 התחלתי ממש להבין. ריקודי עם רקדתי לאורך כל הדרך, היה הווי מאוד קיבוצי ושופע בערבי שישי, מאוד חברתי, אבל יחד עם זאת גם משהוא מאוד אישי". מהצפון הוא ממשיך ללהקת בת שבע, בת דור ובלט רמבר שבלונדון, רוקד עם מיטב הרקדנים ועובד עם הטובים שביוצרים והדחף של האומן ליצור ולרקוד נמוגים, ואני שואלת אותו מה קרה, שהאומן שקט והמנהל התעורר לפעולה ? "רקדתי עד גיל 35 בערך, אז הפסקתי לרקוד בצורה מקצועית, נפצעתי בברך וזה היה קשה אז עזבתי את בלט רמבר בלונדון שבו רקדתי ועברתי לצפון לונדון להקים את ניו קאסל , הרגשתי עוד קצת יכולת לרקוד וברור שהיה גם חשוב שבהתחלה אוביל אותו אז רקדתי שם בהתחלה ולאט, לאט פחות ופחות רקדתי. הריקוד דורש תשומת לב יומיומית וזה נהיה קשה גם לרקוד " . אני שואלת אותו על הדחף והצורך לביטוי אומנותי. "הצורך היה פנימי שלי, משהוא שנובע מתוכי, צורך עצום לומר משהוא וברבות השנים לא הרגשתי שזה בוער בי ולכן שמתי את כולי בניהול ובארגון מתוך צבירת הידע שלי. לרקוד זה תחושת אמירה של עוצמה ושחרור אישי, יש בזה משהוא נורא יפה, אבל כבר אין לי את זה, הגעתי לרוויה מסוימת אז החלטתי שאני לא ממשיך ושאני משנה כיוון". הוא ממשיך ומסביר לי על מגבלות הגוף שהולכות ומורגשות בלית ברירה עם הזמן "הגוף מתקשה עם השנים, השרירים מתקשים והוא כבר לא עומד במטלה, גם היכולת ומשקל הגוף משתנים, למרות השימור. רקדן טוב יודע איך לנווט את עצמו כדי ליישם מה שהגוף מאפשר, רקדן חכם יודע ליישם זאת נכונה כדי להמשיך". היישום והשמירה על הגוף מעניינים, אני מכירה רקדנים מבוגרים שפעילים באופן שלא היה מבייש הרבה צעירים, גם ביחס לתחומים אחרים שדורשים פעילות גופנית הרקדנים מתעלים וממשיכים. אני תוהה האם זה הרגש והתשוקה שמאפילים על הגוף שאומר את דברו ומזכיר לנו שאנחנו בני תמותה. ורדי ממשיך ומסביר "זו שמירה על הגוף, קנאות לגוף ועבודה קשה , היום הרצון לעבוד קשה לא מתבטא כמו פעם, ההבנה הזו שמה שאני בונה היום עם הגוף שלי ישפיע הלאה לא קיימת". אפשר לקחת דברים אלו להרבה מקומות, לא חייבים להיות רקדנים בשביל להבין את חשיבות הגוף ושימורו.
|
|
מחול נעדר הומור
|
|
|
הייחודיות התרבותית הישראלית והמאפיינים המוכרים לא פוסחים גם על המחול הישראלי. "חספוס, חוסר מסגרת, חוצפני, שמנים, אגרסיביים, מעיזים, אמיצים, אלה המאפיינים, יש בזה משהוא מאוד יפה אם מאחורי זה עומדת אמירה". אומר ורדי. אני שואלת אותו מה האמירה, ובמה בעיקר בישראל עוסקת היצירה: "מאבק למשל בא לידי ביטוי. עוד לא ראיתי שעשו בישראל משהוא מצחיק, למשל באנגליה אין במה להתעסק ופה עסוקים במלחמות, קיבוצים והמון דברים נוספים שמשפיעים עלינו. תראי בבלקן , גם שם הייתה התפרצות אומנותית גדולה". ההתפרצות האומנותית והכוחות הניהוליים הדוחפים הובילו את המחול הישראלי לפריחה והצלחה בקנה מידה בינלאומי. ומעניין אותי לדעת מה בדיוק מבחינה אומנותית גורם להצלחה הבינלאומית : "המחול הישראלי מאוד מסקרן ונועז ולכן הוא מצליח. בניגוד למסעות אירופאיות הוא מדבר בעד עצמו ובעד האינדוודואל . המחול הישראלי גם נעשה מאוד מובן ומוכר וזה נעשה נוח כי מזהים אותו, כמה זמן זה יחזיק אני לא יודע". הוא ממשיך ואומר "יש הרבה חלקים בעולם שמאוד אוהבים את החספוס, האגרסיביות והחוצפה הישראלית במחול". בי עולים הניגונים הקלאסיים שהחלו את הכל, ומעניין אותי להבין למה הבלט הקלאסי לא ממש משתתף במחול, אני שואלת אותו על כך, והוא משיב: "אנחנו לא מדינה קלאסית, אנחנו חיים בחברה דינמית, משתנה ולא נינוחה. בישראל יעלו רקדנים מלוכלכים מהרחוב, לא מגולחים, שמנים ואנו מקבלים את הזולת כפי שהוא, מהבחינה הזו אנו עם מאוד פתוח ונינוח וזה מאוד יפה." זה נכון, הקבלה תמיד יפה וגם האמת התרבותית שעולה על הבימה, אבל למה אמת אסטטית ויפה לא יכולה להיות גם מנת חלקם של רבים בחברה?" אני שואלת אותו האם היום החברה צורכת יותר מחול מפעם . "בטח, משיב לי ורדי , איזה שאלה, היום מקבלים את המחול יותר מפעם, יש יותר סקרנות גם לדברים הכי אזוטריים, יש רצון לראות ולהיות שותף". אני תוהה, הרצון לראות ולהיות שותפים מובן, עקב תוכניות הריאליטי המגרות את הצופה לכך בכל מובן. אבל עדיין לא ברור לי מה הגורם להעלאת צריכת אומנות על הבימה, כשאנו נתונים לתוכניות הריאליטי בטלוויזיה בעידן הבידור המהיר וההשטחה. במחשבותיי תוכניות אלו יכולות רק לגרוע מהצורך והיכולת לצרוך אומנות גבוהה, כי רוב העם מסתפק בהבזקות טלוויזיוניות נוחות שמשאירות אותו בבית מול המרקע, כשהוא חושב שהוא שנחשף לאומנות במיטבה. ההרגל הזה משאיר את העם בבית ומביא אותו בקלות על סיפוקו ולא מעורר אותו לצאת מופע מחול. ורדי אומר על כך כמה דברים והחיוב והשלילה שב'נולד לרקוד' משתלבים: "נולד לרקוד זה לא חשוב" הוא אומר, "יש תרומה מזערית לנוכחות המחול. יכול להיות שזה נותן גירוי שנוח באותו רגע , אבל עם זאת אני חושב שיש יותר מודעות לעוצמה של המחול. אני לא שולל את קיומן של התוכניות האלו, אבל אני באופן אישי התבקשתי להיות שופט בנולד לרקוד וסירבתי כי לי זה לא מתאים, כי זה לא מכבד ולא מעריך את האומן, את האדם עצמו, את ההשקעה, אפילו לגוף האדם שם אין כבוד בברוטאליות שהם רוקדים שם."
|
סוזן דלל - עשרים שנה על הבמה
|
|
|
הקים את המרכז
|
|
|
השנה חוגגים עשרים שנים לסוזן דלל, מרכז המחול הישראלי אשר הקים ורדי בנווה צדק שבתל אביב. הוא כן מחזיק במושכות המחול הישראלי, אבל באופן יצירתי. יש לאדם הזה הרבה כוח להניף את המנוף הכי גבוה שאפשר וזה נובע מתשוקה למחול בעיקר. אני מבקשת מורדי שיספר לי איך הכל החל ומה כל כך מיוחד במרכז. "באנו בינואר או פברואר אשתי ואני לארץ ובערב הראשון או השני הלכנו לאכול בקיוסק, איפה שהיום מסעדת בליני, לא היה שם כלום". הוא מראה לי על הקיר במשרד שלו תמונה של שלד המרכז, ומסביב הכל נראה כשממה. "אמרו לי שפה מקימים מרכז תרבות ומחול, זה היה מרגש ומעניין. הראש מסתובב וחושב, פניתי למכרז, לא הייתי היחיד, ברור שהייתה לי אפשרות כי הכירו אותי ואת מה שעשיתי". אני שואלת אותו מה היה החזון והאם הייתה פנטזיה, הוא מחפש ומוציא חוברת מלפני עשרים שנה, מפורטת, מלאה ועשירה בכל תוכניותיו למרכז, אני אומרת שאכן זו מציאה אבל מנסה למצוא בזיכרונו את הרגש והחזון שהיה. אני שואלת אותו מה בעיני רוחו הוא ראה "אני לא חושב שאף אחד רואה בהתחלה, הדברים קורים תוך כדי, לא חושבים על כך מראש, היו פנטזיות, למשל במה גדולה הייתה פנטזיה והיא לעולם תרגש אותי מאוד, היא מאוד נכונה לעשיית מופעים גדולים ועתירי קהל ". אני שואלת אותו איך חוגגים עשרים שנה למרכז והוא משיב "מציינים בעשייה, קצת שונה לא הרבה כי כל כך הרבה מתרחש כאן. יזמנו פרויקט אחד של "הבמה הגדולה", לפתוח לאלפי אנשים הטובים ביותר, גם מהארץ וגם מהעולם כדי שידעו שהמרכז קיים ושאנחנו עשרים שנה על הבמה . זה מתרחש שבעה שבועות, רצף אדיר שכולם משתתפים בו, כל אחד על-פי הבחירה שלו. גם את מופעי "מחולוהט" אני מאוד אוהב, את המחול הלוהט בקיץ הלוהט." הוא אומר בחיוך "אנחנו גם מציגים תערוכה של צילומי מחול שנעשתה השנה בפעם הראשונה , אומנים שמציגים מחול" . הוא ממשיך ומספר על הקמת המרכז "ההחלטה הכי נכונה שהייתה לי היא שהמרכז יהיה למחול בלבד, חייבים להתמקד כדי להצליח, תכננתי הכל , את כל הפעילות ואיגדתי את הכל ביחד. לפני זה היו דברים, הייתה בת שבע, הבלט הישראלי ועוד, מרכז סוזאן דלאל נועד לאפשר לכל סוגי המחול לקרות ולהתרחש במקום אחד.. השמיים הם הגבול , פתיחות רעיונית, שיחות עם הרקדנים, לדעת מה חסר, שיתופי עבודה ושילובים. כשיש מקום אז אפשר לעשות הכל ". ובכל זאת אני שואלת אותו מהם הקשיים, הרי בכל פרויקט הם קיימים ובמיוחד במדינה נטולת אמצעים כלכליים . "הכי קשה לי זה לשמר את האולם, הקהל והמודעות דורשים, והאומנים רוצים להופיע כי אנחנו מצליחים, כולם רוצים להופיע ואין לי מספיק ימים בשנה ליישם את צרכי הקהל . זו בעיה נפלאה אבל הבעיה היא שהרקדנים פונים למסגרות אחרות לא טובות". אני שואלת אותו איזה למשל והוא עונה "אני לא יכול להגיד לך , לכל מיני מבנים וזה לא נכון שכל אותם שנים שפיתחנו ועשינו וזה ילך חזרה, הלוואי והייתי יכול לעמוד בפרץ הרצונות של כולם. אבל יש למשל בעיות ארכיטקטורה, האולמות לא מותאמים למחול ממש ויש עוד בעיות כספיות, יש תמיכה מסוימת של העירייה ומשרד התרבות והקרנות זה כמובן לא מספיק והשאר מהכנסות ופעילות שלנו, זה לעולם לא מספיק. אבל הצורך שומר על הגחלת ועל העשייה המתמדת".
|
שררה ושלטון דקטטורי או מפעל יצירתי?
|
|
|
בטקס לציון עשרים שנה למרכז
|
|
|
"הייתה לי הזדמנות להיות בעמדה גבוהה ולהשפיע והחלטתי להתרכז בכלל ולא בפרט, במה שניתן לעשות למען המחול הישראלי, זה התפקיד הכי יפה שאפשר לקבל, זה מאוד לא אישי. זה אישי, אבל לא כלפי האישיות שלי וברגע שבניתי מכלום ניתנה לי ההזדמנות לבנות בצלמי, זו מתנה נפלאה, הזדמנות פז לעשות מה שאני רוצה". "והצלחת יפה" אני אומרת. "הצלחנו" הוא מתקן, "יש לי הרבה שותפים שהאמינו בדרכי". אני שואלת אותו על כל מיני לחשים שמייחסים לו ריכוזיות יתר ושליטה בכל עולם המחול והוא עונה: "אני שולל את זה מכל וכל , איזה כוח יש לי? אני לא מחלק פרסים ולא נותן כספים. אני פותח דלת ומזמין את כל העולם לרקוד פה. הכוח היחיד שיש לי זה לעשות. בכל צומת דרכים יש מישהו שיושב בראשה, לא פניתי למקומות, פנו אלי וביקשו ממני, אולי בגלל מי שאני, אבל איזה כוח זה נותן לי? אני מוביל את סוזן דלל בדרך שאני רוצה, אם לא יאהבו יגידו לי ללכת. הכוח היצירתי שלי חיובי, אני עושה למען הרקדן והיוצר ומנסה לראות איך הוא יכול לקבל יותר. יותר חשיפה, יותר כסף. אם זה כוח אז זה כוח חיובי. לא לקחתי כסף מהרקדנים נהייתי שותף איתם, אנחנו מתחלקים בהכנסות מן המופעים. השקעתי המון כסף בחוברות הפרסום אשר הגיעו כמעט לכל בית בישראל, לא לקחתי מהרקדנים כסף בשביל זה . יש לי את הכוח למצות את הדבר הזה עד הסוף ותמיד אשמח להרחיב את הידע שלי". אני שואלת אותו אם הוא חושב שיש מישהו שהיה יכול להחליף אותו בפעילותו הענפה והוא עונה לי: "בשלב הראשון כולם דואגים לעצמם ורוצים לקחת אבל בשלב מסוים זה גם נתינה, יש כאלו גם היום שנותנים הרבה, למשל אוהד נהרין וענבל פינטו".
|
|