במישור העקרוני יש להרוס את בתיהם של מחבלים יהודים כשם שנהרסים בתיהם של מחבלים ערבים - קובע בג"ץ. עם זאת, נדחתה (יום ג', 4.7.17) עתירה להורות על הריסת בתיהם של רוצחי הנער מוחמד אבו-חדיר ביולי 2014.
בתשובתה לעתירה דחתה המדינה את טענת העותרים - משפחת אבו-חדיר - בדבר אפליה בין מחבלים יהודים לערבים, באומרה שאין הצדקה להרוס את בתיהם של מחבלים יהודים, בשל "היקפי הטרור, חומרתו והעדר התמיכה הסביבתית במעשים". המשנה בדימוס לנשיאה,
אליקים רובינשטיין, דוחה עמדה רוחבית זו:
"חוששנו, על צד העיקרון, כי אין אנו מקבלים את 'הנחת העבודה' ולפיה, בנסיבות הזמן והמקום, תופעל תקנה 119 [המאפשרת את הרס הבתים] רק כלפי מחבלים פלשתינים או מחבלים ערבים תושבי מזרח ירושלים. הנתונים הסטטיסטיים המצביעים על הבדלים מובהקים בהיקף הטרור ובטיבו כבודם במקומם, ויש בהם טעם יישומי במקרים המתאימים, אך אין בהם כדי לאיין מעיקרא את השימוש בתקנה כלפי מחבלים יהודים גם במצב הנוכחי.
"הטעם הוא פשוט: תכלית התקנה, כפי שהטעמנו וחזרנו והטעמנו, היא להרתיע מחבלים פוטנציאליים מפני ביצוע פיגועים בעתיד. עסקינן בניסיון לשמור על קדושת החיים. כוחה של ההרתעה המונחת ביסודה של תקנה 119 יפה כלפי כולי עלמא, מה לי יהודי ומה לי ערבי. הריסתו או אטימתו של בית מחבל יהודי, אשר תביא להצלת חיים, ולוא של אדם אחד, מצדיקה את השימוש בתקנה".
לדברי רובינשטיין, "אם יסבור המפקד הצבאי כי הפעלת סמכותו מכוח תקנה 119 כלפי בתיהם של מחבלים יהודים תעלה בקנה אחד עם תכליתה - דהיינו, תתרום להרתעתם של מפגעים יהודים
פוטנציאליים מפני ביצוע פעולות טרור - עליו לעשות בה שימוש בדומה לאופן שבו הוא מפעיל את התקנה ביחס לבתיהם של מחבלים ערבים. לשון אחר: אין בעובדה שאירוע טרור נעשה על-ידי יהודים, אזרחי המדינה או תושביה, כשלעצמה, כדי למנוע שימוש
בתקנה 119, אף כשמדובר בהרתעת מעטים".
העתירה הספציפית נדחתה בשל השיהוי הניכר שבהגשתה, שכן הפנייה בדרישה להרוס את בתי הרוצחים באה 22 חודשים לאחר האירוע. לשיהוי יש משמעות מיוחדת בהקשר הנכון, מזכיר רובינשטיין את פסיקת בג"ץ: "התכלית ההרתעתית מחייבת כי השימוש בתקנה ייעשה בסמוך ככל הניתן למועד אירוע הטרור שבגינו נדרשת הפעלתה, הגם שהעיתוי המדויק לביצועו של צו ההריסה - ובלבד שיהא בתוך פרק זמן סביר ממועד אירוע הטרור - מסור ככלל לשיקול דעתו של בעל הסמכות". גם אלמלא השיהוי, הוא מוסיף, הייתה העתירה נדחית משום שלא נמצא מקום להתערב בשיקולים שהביאו להחלטה להימנע מהריסת הבתים.
השופט
ניל הנדל מוסיף ומציין, כי עד כה גם לא נהרסו בתיהם של מחבלים ערבים ישראלים. לדעתו, "לנוכח הקשיים שמעוררת הפעלת הסמכות לפי תקנה 119 והיותה של ההרתעה הצידוק היחידי להפעלתה, נראה כי לא יהיה נכון להרחיבה לקבוצות ייחוס שאף המדינה סבורה בשלב זה כי היא אינה נחוצה לגביהן.
"החלופה של הפסקה מוחלטת של השימוש בסמכות איננה תואמת את פסיקת בית משפט זה. נותרה החלופה של אי-התערבות במצב הקיים, המבוססת על טיעונים רציונאליים. זאת, כאשר התוצאה איננה יוצרת הבחנה מוחלטת על-פי דת או לאום - כי אז היה מקום לשקול התערבות במדיניות הפעלת הסמכות. כאמור, הפער בכמות וב'איכות' הטרור משמעותי ובולט בין הקבוצות נגדן מופעלת הסמכות ובין אלה שלא".
השופט בדימוס
צבי זילברטל הסכים עם רובינשטיין והנדל. את העותרים ייצג עו"ד מוהנד ג'בארה, את המדינה ייצג עו"ד אבינועם סגל-אלעד, ואת משפחות הרוצחים - עוה"ד חן הולנדר, ספיר הולנדר, בועז מאירי, עז אלדד ו
משה וייס.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
