הרשות הפלשתינית עצרה שלא כדין ועינתה עשרות חשודים בשיתוף פעולה עם ישראל בסוף שנות ה-90 ובתחילת העשור הקודם. כך קובע סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, משה דרורי, בפסק דין ראשון מסוגו בתביעותיהם של עצורים אלו.

פסק הדין ניתן בתחילת חודש מאי, אך הותר לפרסום (16.7.17) רק לאחר שנמחקו ממנו כל הפרטים המזהים של התובעים. הוא משתרע על פני למעלה מ-2,000 עמודים ועוסק בהרחבה רבה הן בצד המשפטי העקרוני של התביעות והן בבחינת כל מקרה לגופו. בסיכומו של דבר קבע דרורי, כי 50 מן התובעים הוכיחו שנעצרו שלא כדין ועונו, ושמונה לא הוכיחו שמעצריהם נבעו מסיבות ביטחוניות ולכן הם יכולים לתבוע בבתי משפט ביו"ש ולא בבית משפט ישראלי.

הסוגיה המשפטית המרכזית הייתה שאלת חוקיותם של המעצרים. הרש"פ טענה, כי היא מוסמכת לעצור את מי שבעיניה הם בוגדים בשל שיתוף הפעולה שלהם עם ישראל - אך דרורי דוחה גישה זו, הן לאור לשונם של הסכמי אוסלו וההסכמים שאחריהם, הן לפי כללי המשפט הבינלאומי והן מכוח ההיגיון. לצד זאת, נדחו כל טענות הסף האחרות של הרשות, ובכללן הטענה שהיא ריבון הנהנה מחסינות (שכבר נדחתה בידי ביהמ"ש העליון) והטענה לפיה התביעות צריכות להידון בבתי המשפט שבתחומה.

בגידה היא כלפי ישראל

דרורי מצא, כי כוונתם של ישראל והרש"פ הייתה שהרשות תוכל להפעיל סמכות משפט פלילית בנושאים צרים ומובהקים, בעוד השיפוט בענייני ביטחון נותר בידי ישראל לבדה. מאחר שהרשות עצמה טענה שמעשיהם של המשת"פים פוגעים בבטחונה, הרי שלא הייתה לה סמכות לעצור אותם - ומכאן שמדובר במעצרי שווא המזכים בפיצוי. לפי השקפת הרש"פ, מעיר דרורי, יש לה שתי מערכות משפט: האחת העומדת בבסיס ההסכמים עם ישראל ומחויבת למלחמה בטרור, והאחרת - פנימית הרואה את ישראל כאויב ואת משתפי הפעולה עימה כבוגדים.

הרשות רואה את עצמה כנכנסת בנעליה של ירדן, ולפיכך - ישראל היא האויב ושיתוף פעולה עימו מהווה בגידה. אולם קובע דרורי, אין לקבל גישה זו. ישראל היא שנכנסה בנעליה של ירדן לאחר מלחמת ששת הימים והרשות לא ירשה אותה. לכן, עבירה של בגידה היא כלפי ישראל ולא כלפי הרשות, וגם עבירות ביטחוניות משמען כאלו הפוגעות בישראל ולא כאלו הפוגעות ברשות. דרורי מעיר, כי קשה לו להאמין שעו"ד ותיק ומנוסה כמו יוסי ארנון - המייצג את הרשות - חשב שיש סיכוי שבית משפט ישראלי יקבל טענה לפיה ישראל היא האויב.

לרשות הפלשתינית יש סמכות לעצור ולשפוט על עבירות הפוגעות בבטחונה שלה ובמבנה ההיררכי שלה ושאינן רלוונטיות לישראל, ממשיך דרורי, כגון מתן שוחד לעובד ציבור או ריגול לטובת מדינה שאיננה ישראל. כאמור, יש לה סמכות לדון גם בעבירות פליליות מובהקות - אך כאשר עבירות אלו נובעות ממניע ביטחוני, כגון רצח של חשוד בשיתוף פעולה, הרי שסמכות השיפוט נותרה בידי ישראל.

במקרה של המשת"פים, כמעט תמיד מדובר במי שפעלו להפסקתם של מעשי טרור - ולכן לא יכול להיות ספק שמעשיה של הרשות נגדם היו ממניעים ביטחוניים, ומכאן שנעשו בחוסר סמכות ובחוסר חוקיות. טענת הרשות ששיתוף פעולה כזה פוגע בה, היא חסרת תום לב ואף נוגדת את התחייבותה של הרשות עצמה (בהסכמים עם ישראל) להילחם בטרור. "באיזה ערך מערכיה של הרשות בגדו, אפוא, אותם משתפי פעולה?!", תוהה דרורי. הרשות מחויבת למשל לתפוס נשק בלתי חוקי - ולכן מי שמוסר לישראל מידע על נשק שכזה, אינו מבצע עבירה כלשהי.

החקיקה הפנימית בטלה

"חקיקה פנימית הקובעת עילות מעצר, בניגוד להסכמי הביניים, הינה חקיקה בטלה", קובע דרורי. "הרשות איננה רשאית לטעון לקיומם של צווי מעצר תקפים הנשענים על עילות מעצר הסותרות את התחייבויותיה בהסכמי הביניים". על אחת כמה וכמה, שהיא איננה רשאית לעצור ישראלים - בין אם מדובר באזרחי ישראל ובין אם מדובר בתושבי ישראל - כפי שעשתה בחלק מן המקרים.

בנוגע לאחריותה של הרשות למעצרים בפועל אומר דרורי, כי די בעדויותיהם של התובעים ולפיהם המעצרים בוצעו בידי מי שהזדהו כנציגי הרש"פ, וכי הם הובאו למתקני כליאה השייכים לה. במספר מקרים אף הוחזקו החשודים במתקני כליאה בשטחים שבהם כלל אין לרשות סמכות. עוד הוא מצביע על העדר מסמכים המתעדים את המעצרים כראיה לכך שהם בוצעו בלא אסמכתאות חוקיות.

דרורי דן על פני רוב עמודי פסק הדין בטענות הספציפיות של כל אחד מן התובעים. תיאורי העינויים כוללים מכות בלתי פוסקות, תלייה בידיים, כיבוי סיגריות בוערות, שטיפה במים קרים בחודשי החורף ועוד פרטים רבים. דרורי מסכם: "מדובר בהצבר ראיות מהם עולה, כי הרש"פ - על כל שלוחותיה ומנגנוניה - נהגה באלימות חמורה, כולל עינויים קשים, כלפי התובעים". די היה בראשית ראיה בנוגע לעינויים, וזו הוכחה - בין היתר במסמכים של הצלב האדום.

דרורי קבע לגבי כל תובע את פרק הזמן בו הוחזר במעצר בלתי חוקי, בתקופות המגיעות עד כדי חודשים ארוכים. בשלב הבא של התיק ייקבע הפיצוי לכל תובע, על-פי נסיבותיו והנזקים שנגרמו לו. בשלב זה חויבה הרשות לשלם הוצאות של 10,000 שקל לכל אחד מ-50 התובעים שתביעותיהם התקבלו. את התובעים מייצג עו"ד מנחם קורנוויץ, ואת הרש"פ - עוה"ד יוסי ארנון, יהונתן ארנון, יפעת גרנות, קארן שמיט ועומר סמרי.