שופטים מחוזיים הדנים בתיקי חדלות פרעון ופשיטות רגל יוצאים נגד הרפורמות האחרונות בתחום וטוענים, כי הן מקלות מדי עם החייבים. השופטים דיברו (27.7.17) בפאנל של מדרשת לשכת עורכי הדין שנערך בתל אביב.

את הביקורת החריפה ביותר מתחה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, חנה פלינר, שאמרה שכאשר נכנסה לתוקפה הרפורמה - היא הציעה לתלות באולמה שלט עליו ייכתב "מספרת פלינר", כי כעת יכולים הכל לקבל תספורות. לדבריו, ההבטחה לאשר תוכנית פרעון אחרי 18 חודשים "היא דבר מבורך מהגישה הסוציאלית והשיקומית, אבל זה קצת הרג את ההליך".

פלינר הדגישה, כי היא לא תאשר תוכניות פרעון אם יש "חייב שטס מתחת לרדאר ולא עמד בהתחייבויותיו. לא קרה כלום: תבוא בעוד שנה ואז נדבר על תוכנית פרעון. זה משדר שאנחנו לא פראיירים". היא התייחסה גם להיבטים האישיים שיש להביא בחשבון: "הבן-אדם מת, גמור, לא יכול לעשות כלום - חוץ מילדים. מה השתנה מהדיון הקודם? - נולדו לו תאומים. זה באמת חוסר אחריות".

לדעת פלינר, אין מקום למונח "תאונה כלכלית" המופיע כעת בחוק, כי "תאונה" היא אירוע שמישהו אחר אשם בו. "גם בתאונה כלכלית יש אשם תורם ויש רשלנות ויש פזיזות ויש עצימת עיניים. האם החייב לקח הלוואות שלא יוכל להחזיר? האם הוא ניהל אורח חיים בזבזני? האם הייתה לו תוכנית עסקית? גם לזה צריך לתת ביטוי בתוכנית הפרעון".

לצד זאת הדגישה פלינר, כי יש צורך באנושיות, "כי בלי זה אנחנו לא יכולים לשבת שם. הייתה חייבת שהכנסתה הייתה 6,000 שקל לחודש ממשרד הביטחון כאם שכולה. לא הייתי מסוגלת לשים את היד על זה". עוד אמרה, כי אם נתקלים ב"נושה רודף, ששום דבר לא ירצה אותו פרט לראות את החייב תלוי בכיכר העיר - זה לא בבית ספרי; צריך לשים לזה סוף".

לדעת פלינר, מתן פטור מהגשת דוחות מהווה החטאה של המרכיב החינוכי והשיקומי בתהליך פשיטת הרגל וויתור על ההרתעה. "זה חינוך: איך אתה צריך להתנהל, לבדוק כל פעולה וכל הוצאה. כשאנחנו מרשים להקדים תשלומים ונותנים פטור מהגשת דוחות - זו פשיטת רגל של פשיטת הרגל. אנחנו עושים את זה כשגרה, כי זה נוח לכולם, כולל לבעלי התפקיד - אבל צריך לעשות את זה בזהירות". לבסוף אמרה, כי כאשר החייב מבקש להקדים את פרעון חובותיו, יש לדרוש תצהיר על מקורות הכסף.

שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע, עמית כהן, הסתייג מהקביעה הרגילה ולפיה החובות ייפרעו במשך 54 חודשים, שכן הדבר אינו נותן תמריץ להגדיל את ההחזר החודשי. עוד אמר, כי יש לתפור לכל חייב את ההסדר לפיו מידותיו, למרות ש"כמעט כולם באים עם 200 שקל ל-54 חודשים". לדעת כהן, יש להביא בחשבון בתוכנית הפרעון את ההוצאות וההכנסות של כל בני התא המשפחתי הבוגרים, אך לעשות זאת בצורה הדדית: אם ההוצאות מובאות בחשבון - עליהם לתרום גם לתשלום; ואם אינם תורמים לתשלום - אין להביא בחשבון את ההוצאות בגינם.

"אנחנו במטוטלת שהולכת כעת בצורה קיצונית לצד החייבים, ולכן יש כאלו שנכנסים להליך שלא לצורך", טען כהן. "בני 30 עם חובות של 100,000 שקל שנכנס להליך פשיטת רגל - זה מראה על הכישלון שלו. הרבה צעירים לוקחים הלוואות ומשלמים אותן במשך 20-10 שנים, ויש צעירים שבשביל אותן הלוואות נכנסים להליכי פשיטת רגל".

שופטת בית המשפט המחוזי מרכז, הילת סילש, הסתייגה ממה שכינתה "הניסיון שנעשה מדי כמה שנים להכניס את הליך פשיטת הרגל לתרשים זרימה". לדבריה, אין אפשרות לעשות זאת, "כי לכל אחד יש סיפור משלו, שהוא בדרך כלל יותר מורכב מאשר שחור ולבן". לדעת סילש, אין להסתכל בצורה אחידה על כל החובות הנוצרים כתוצאה מהליך אזרחי הנגרר להרשעה פלילית. יש להבחין בין מי שהורשע בהריגה לבין בני זוג שחויבו בפיצוי לאחר שכלבם נשך ילד, הדגימה.

"צריכים לעמוד עם יד מאוד עיקשת על דלת ההליך", הוסיפה סילש. "לא כולם צריכים להיכנס בדלת ההליך. יש גם נושים שלא באים אלינו כי התייאשו מאיתנו". עוד ציינה, כי לעיתים החייבים מבצעים פעולות המקשות על ההליך; במקרים כאלו אין להעניק הפטר, אלא לשקול צעדים אחרים כגון הארכת משך הפרעון.

שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, איריס לושי-עבודי, התייחסה לתיקים שנפתחו ביוזמתם של נושים ואינם מתקדמים, לעיתים אפילו במשך עשר שנים. "בעלי התפקיד לא עשו כלום, לחייב לא הפריע - אולי חוץ מזה שלא היה יכול לצאת לחו"ל - והכנ"ר לא עשה מבצע כמו בתיקים שנפתחו בידי חייבים. ואז בא החייב ואומר: אני בהליך עשר שנים. אבל אם הוא לא עשה כלום בתקופה הזאת - זהו חוסר תום לב מובהק ויש לזה משקל בהחלטה האם לתת הפטר. אבל נוצר מצב בו אנחנו מתייחסים פחות בחומרה לתיקים כאלו".