הוועדה המיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן קיימה (יום ד', 6.9.17) דיון נוסף לשמיעת עדויותיהם של בני משפחות החטופים. חלק מהעדים הופיעו בעבר בפני ועדות החקירה השונות, אך חלקם העידו לראשונה לאחר שנחשפו להיקפה הרחב של תופעת חטיפת כתוצאה מפעילותיה ופרסומיה של הוועדה המיוחדת.
אביה של בתיה קריספין עלה מתימן באוקטובר 1949. בתמונה שנחשפה הוא נראה עם שתי נשותיו, הילדים של שתיהן, וביניהם אף מלכה בת השנה, אחות המעברה, מנהל המעברה ואנשי צוות נוספים. מיד לאחר התמונה צולמה תמונה נוספת בה נראית האחות קופצת לקחת את מלכה. האם עומדת מאובנת, ומנהל המעברה עם האחות לוקחים את הילדה לבית הילדים. בפתח הדלת עומד הסייען של המחנה ומשגיח שהתוכנית תצא לפועל. מלכה נלקחה לבית הילדים. לשם הגיעה האם מדי יום על-מנת להניק ולטפל. עוד סיפרה כי דודתה השלימה את הסיפור ואמרה כי הן היו שלוש נשים שהלכו מדי יום אל בית הילדים. יום אחד, המבוגרת שמעה את בנה בוכה בכי מר והחליטה לקחת אותו. נכנסה מהחלון ושלפה את בנה, משה. תוך שהיא צועקת אל אמה, תמר: "תצילי את הבת!". הרופאים רדפו אחר התינוק שנלקח אל האוהל שבמחנה. אל אם הבת ניגשה אחות ואמרה לה: הבת שלך בריאה תבואי מחר לקחת אותה. כשהגיעה, אמרו שמלכה נפטרה ושתלך הביתה. האב הגיע לבית הילדים וביקש את מלכה לקבורה. הפנו אותו לגבעה ואמרו לו: שם היא קבורה, אך ההורים לא ישבו שבעה. ועדת החקירה קבעה כי מלכה נפטרה מרעלת שלושה שבועות לאחר שעלו לארץ והיא קבורה בוודאות בבית הקברות בסגולה. המשפחה קיבלה מספר גוש חלקה וקבר שכלל אינם קיימים במציאות. בתיה סיימה ואמרה כי לפני שנפטרה ביקשה אמה ממנה ומאחיה לחפש את מלכה. את הצוואה למצוא את מלכה השאירה לכל הילדים.
הוריה של אסתר עודד עלו מתימן בשנת 1948 למעברת עין שמר. אסתר: "אחי משה נולד בהיר ותכול עיניים בדומה לאבי ז"ל. בהגיעו לגיל 3 בשנת 51 הצטנן קלות. האחות שכנעה את אם להביא את משה לביקורת. בלילה הוא נלקח בבית החולים. שם אמרו לה שיותר בטוח שיישאר להשגחה ולאחר יום אמרו להורים שהילד נפטר. אבא ביקש לראות את הגופה, והאחות הראתה להורים בובת גומי עם עיניים חומות מכוסה בשמיכה".
אסתר המשיכה וספרה כי בשנת 1955 נולדה לאמה בבית החולים ברנדס תינוקת, ויומיים לאחר מכן אמרו לה שהבת נפטרה. בשנת 1961 הגיעה האם שוב לאותו בית החולים, כאשר אותו מיילד נמצא בלידה. במהלך הלידה הוזרקה לאם זריקה, וזמן קצר לאחר מכן נאמר לה שנולד ילד, אך הוא נפטר באותו היום.
זכריה יהודה סיפר כי הוריו הגיעו לעין שמר עם שני ילדים, סאלם הבכור בן 3. בינואר 1950 בשל פצע מאחורי האוזן עלה החום לסאלם וההורים פנו למרפאה בעין שמר שם הושאר לטיפול. למחרת קיבלו ההורים הודעה שהילד נפטר ונקבר בחיפה. עמי חובב, החוקר מטעם ועדת קדמי, אמר שלאור הבדיקה שנעשתה הילד נפטר והוא קבור בחלקת התינוקות במחנה דוד בחיפה. בביקור של בני המשפחה בבית העלמין בחיפה ראו בני המשפחה כי אין שום מצבה, לאף אחד מהילדים שנקברו.
שמעון בן עזריאל סיפר כי עלה ממרוקו בשנת 1948 יחד עם אשתו. מספר חודשים לאחר העלייה הלכה אשתו ללדת בבית החולים ביקור חולים. האם שוחררה ללא התינוק ולאחר זמן קצר הודיעו לה בטלפון מבית החולים שהתינוק נפטר והם דואגים לקבורה.
אתי יונתי סיפרה שהוריה הגיעו למחנה עין שמר בשנת 1949 כאשר אמה הייתה בחודש החמישי. ציון נולד בבית החולים ברנדס. לאחר הלידה הושאר ציון בבית התינוקות להשגחה. באחד הימים הגיעו אל בית התינוקות שתי נשים וגבר. האם, שחששה לגורל בנה, ביקשה ממתנדבת עולה מתימן בעצמה לברר מה הם מבקשים. המתנדבת אמרה שהם לוקחים את התינוקות למספר שבועות לבדיקה בבית החולים באר יעקב. כשהאם ראתה ש-14 התינוקות הנמצאים במקום נלקחים אל אמבולנס ניסתה להסתתר עם ציון בידיה. הצוות הרפואי מצא אותה. אחות אחת תפסה בידיה והשנייה חטפה ממנה בכוח את התינוק. ציון ו-14 התינוקות לא נראו עוד מאז.
עוד סיפרה כי לפני זמן לא רב נפגשה אמה במקרה עם אותה המתנדבת, ובסערת רגשות גדולה ביקשה ממנה מידע על המקום אליו נלקח ציון. המתנדבת אמרה שאיננה יודעת, ועד היום היא מסרבת למסור כל מידע על תקופה זו.
מאור הלוי סיפר על אחותו של סבה שנחטפה: "סבא ביקש שנעשה הכל לפזר את הערפל. בינואר 1950 האחות, רחל, בת 8 חודשים נמצאת בבית התינוקות בעין שמר, לאחר שבוע היא לא נמצאת. מנהל המחנה אומר להורים שנשלחה למחלקת עיניים בתל השומר. במסמכים של תל השומר נכתב שהיא מתה מדום לב, ללא פירוט. עוד אמר כי בשנת 1985 יש רישום של מספר הזהות שלה ברישום הגבולות. לאחר הבדיקה המדגמית שקיים פרופ' היס בבית העלמין סגולה, נאמר למשפחה שהילדה זוהתה בקבר".
ציפורה בן-ישי סיפרה כי ילדה את בנה הבכור בגיל 20 בשנת 1976 בבית חולים הקריה בתל אביב. "ראיתי אותו חצי שעה לאחר הילדה, ומאז לא ראיתי אותו. ביום הראשון לא הביאו לי אותו להניק וחשבתי שזה הנוהל ביום הראשון. ביום השני כשלא הביאו את הילד הפנו אותי למשרד, שם נתנו לי מסמך שרשום בו שהילד נפטר. לא האמנתי. שאלתי ממה הוא מת, אמרו שממשהו בדם. לא הסכימו לתת את הגופה. הפנו אותי לבירור סיבת הפטירה למכון הפתולוגי אך לפי הרישומים הוא מעולם לא הגיע לשם. עד היום קיימים במסמכי בית החולים סתירות, חסרים חתימות ואין שום ודאות שהוא נפטר".
צילה רייס סיפרה שעלה עם הוריה ושתי אחיותיה לארץ מסלובקיה בשנת 1949. משפחתה התגוררה עם אח האם בירושלים: "לאחר שבועיים או שלושה, הילדה אושפזה בבית החולים ביקור חולים. לאחר כשלושה ימים, הלכנו יחד עם אם לבית החולים, ופתאום אימא חזרה עם דמעות ואמרו לה שהילדה מתה. למרות שבימים הייתה בת 9 חודשים, בריאה ללא מחלות. ופתאום מתה. חסכו את הוצאות הקבורה, אנחנו לא יודעים איפה נקברה".
יאיר טרבלסי סיפר כי אמו ילדה בת בבית החולים קפלן בשנת 1957. מספר ימים לאחר שאמרו להורים שהבת נפטרה, הגיע מברק אל האב להגיע לויצו בתל אביב, שם החתימו אותו על ניירת אותה לא הבין. היום אנחנו מבינים שזה היה מסמך לא חוקי לאישור אימוץ. לדבריו, בבית החולים ניסו להעלים כל תיעוד ללידה, אך התיעוד קיים בתיק של האם בו מופיעות כלל הלידות.
יושב-ראש הוועדה, ח"כ
נורית קורן, סיכמה את הדיון וחזרה על הקריאה לילדים המאומצים: השמיעו את קולכם, זה הזמן, בואו לעשות בדיקה, הפרטיות שלכם תשמר, אנחנו רק רוצים לדעת שאתם חיים". עוד קראה לכל מי שיש בידו מידע על הפרשייה שיגיע אל הוועדה וישתף אותו.
