דוח חניה משנת 1998 התגלגל עד לפתחו של בית המשפט העליון בשנת 2017 - ורק כעת (21.12.17) הסתיימה הסאגה.

במאי 1998 נרשם לעו"ד משה כהן דוח חניה ברמת גן והוא הוצמד למכוניתו. בנובמבר של אותה שנה נשלחה לו בדואר הודעה על הקנס שהוטל עליו והעירייה קיבלה אישור מסירה. כהן לא הגיב. בפברואר 1999 הפך הקנס לחלוט, לאחר שכהן לא ביקש להישפט. כהן הודה מאוחר יותר, כי לכל המאוחר בשנת 2001 ידע על קיומו של הקנס - אך לא טרח לשלם אותו. בשנת 2007 הבהירה לו העירייה שהיא דחתה את טענותיו והודיעה שהיא תמשיך בהליכי הגבייה נגדו.

רק ביוני 2017 פנה כהן לבית המשפט לעניינים מקומיים ברמת גן וביקש להישפט - כאמור, על דוח משנת 1998. בית המשפט דחה את בקשתו וחייב אותו בתשלום של 300 שקל. בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה את ערעורו של כהן, בציינו שהעירייה הוכיחה שהיא שלחה לו עשרות מכתבי התראה ועיקולים בשנים 2016-2001 - אך ללא הועיל. המחוזי גם דחה את טענותיו של כהן בנוגע למסירת הדוח והמכתבים, באומרו שלא הצליח לגלגל את האחריות לכתפיה של העירייה, וחייב אותו בהוצאות בסך 1,000 שקל.

כהן לא אמר נואש וביקש לערער לבית המשפט העליון, בטענה שהוא פעל בתום לב ושנגרם לו עיוות דין. השופט אורי שהם דחה את הבקשה, באומרו שאין היא מצדיקה דיון בגלגול שלישי ושטענותיו של כהן מופנות כנגד ממצאי עובדה של בית המשפט לעניינים מקומיים.

לגופם של דברים מוסיף שהם: "אין חולק כי המבקש ידע על קיומו של הדוח נשוא החוב הקיים בעניינו כבר בשנת 2001. המבקש ניהל התכתבויות רבות עם המשיבה, הן בשנת 2001 ובהמשך משנת 2007 ואילך, ולמרות זאת, נמנע המבקש מלפנות לבית המשפט לעניינים מקומיים בבקשה להארכת מועד או בבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדרו. משלא עשה כן המבקש, מבעוד מועד, אין לו אלא להלין על עצמו. דברים אלה נאמרים ביתר שאת, כאשר מדובר במבקש שהוא עו"ד במקצועו". שהם לא חייב את כהן בהוצאות.